"קניתי לך הפתעה" אמר עמית בחיוך "הפתעה?" שאלתי במבט מסוקרן
"כן, כן... קניתי לך משהו" הוא השיב בהתלהבות יתרה כאילו אחרי
שיביא לי את ההפתעה אני אוהב אותו לנצח "משהו שיזכיר לך אותי
כשאסע ללונדון"
"מה זה?" שאלתי "אני רוצה לראות!"
"קניתי לך..." הוא לחש "קניתי לך דג" אמר וחייך אלי חיוך שובב
"דג?" נדהמתי "למה דווקא דג?"
"א... אני לא יודע, הוא היה כל כך חמוד ובודד שם באקווריום
חשבתי שאת תוכלי לארח לו חברה" הוא הסביר
"ולמה דווקא אני?" התעקשתי
"כי את..." הוא עצר לרגע ומשך בכתפיים בתקווה שארד מהעניין,
ואחרי שגילה שאין טעם המשיך "את מיוחדת שחר, וגם הוא, שונה מכל
הדגים שם באקווריום... אם לא תרצי אותו אני יכול להביא אותו
למיכל, אחותי תמיד אהבה חיות" והושיט לי שקית שקופה עם דג
זהב.
הסתכלתי על הדג "לא, זה בסדר... תודה, הדג הזה נהדר!" חייכתי
והדבקתי לו נשיקה על הלחי
"ידעתי שתאהבי אותו" אמר ועזב אותי עם השקית ביד, ובתוכה דג.
כשהגעתי הביתה שמתי את הדג באקווריום עגול שהיה במחסן של אבא,
את האקווריום הנחתי באמצע השולחן בחדר והסתכלתי עליו.
'הוא די מכוער' חשבתי לעצמי...
הוא שמן ומוזהב עם סנפיר קטן, תמיד יש לו הבעה של מופתע על
הפנים כאילו ממש הרגע הודיעו לו שזכה ב50 מיליון שקלים בלוטו,
יש לו עיניים גדולות ושחורות וקוראים לו אפרים. למה אפרים אתם
שואלים? על שם המוכר הזקן בקיוסק שתמיד מביא לעמית סוכריות
סופר-פופס בחינם, לא בגלל שהוא אוהב את עמית, סתם בגלל שאף אחד
אחר לא אוהב אותן.
אפרים הוא דג שקט, רואים שהוא היה לבד שם באקווריום בחנות
החיות של אדון מיטשל הוא אף פעם לא צריך שיתייחסו אליו, פשוט
שוחה לו במעגלים באקווריום שלו ונהנה מהחיים.
למרות שאמא אומרת שככה הם כל הדגים, ואני אומרת שהיא לא מבינה
שום דבר, הרי עמית אמר שאפרים היה בודד שם באקווריום ובטח
כשראה את כל הדגים נהנים אחד עם השני הוא נעלב, ועכשיו? עכשיו,
כשיש לו אקווריום משלו ואף אחד לא מעורר את קנאתו, הוא יכול
לשחות לו בנעימים בלי שאף אחד יפריע לו.

ביום שעמית טס ללונדון הוא בא להיפרד ממני ומאפרים "תשמרי עליו
יפה" הוא אמר ואני בכלל לא הבנתי על מה הוא מדבר.
הרי אפרים הוא רק דג, קצת אוכל ומים נקיים והוא נשמר מצוין,
אבל עמית התעקש "דגים צריכים חום ואהבה, בדיוק כמו כל בעל חיים
אחר, תטפלי בו ותדברי איתו, תארחי לו חברה, הוא קצת בודד כאן
לבד באקווריום הקטן שלו" הסביר בסבלנות.
אני לא אמרתי מילה, רק הנהנתי עם הראש לאות הסכמה.
אחר כך עמית אמר שהוא מאוד יתגעגע אלי ושאני חשובה לו מאוד,
וחייבים לשמור על קשר, וכמובן ניסה לנחם אותי ואת עצמו ששלוש
שנים וארבעה חודשים זה שום דבר וזה עובר בצ'יק.
ושוב רק שתקתי וחיבקתי אותו.
אחרי המון חיבוקים והתייפחויות נפרדנו. ואני, שלא ממש ידעתי מה
לעשות עם עצמי ישבתי בחדר מול האקווריום של אפרים ובכיתי.
בימים הראשונים רק בכיתי, בלי להוציא מילה. לא היה לי מה להגיד
ושלא נדבר על זה שלא היה לי למי להגיד.
הייתי לבד, ממש כמו אפרים באקווריום הגדול שבחנות החיות של
אדון מיטשל כולם מסביבי ביחד ואני עומדת בצד ומסתכלת.
הרי לא היה לי עם מי לדבר, עמית שהיה החבר הכי טוב שלי עכשיו
בלונדון.
אחרכך כבר התחלתי להתרגל, הייתי מגיעה הביתה מבית הספר ויושבת
להסתכל על אפרים שוחה במעגלים.
קנאתי בו כלכך, רציתי שיבוא איזה עמית כזה גדול וידוג אותי
מהאקווריום הגדול עם כולם וישים אותי באקווריום קטן משלי, ממש
כמו שעשו לאפרים.
אפרים היה חבר טוב שלי, הכי טוב בעולם אחרי עמית אפשר להגיד,
הייתי מספרת לו דברים והוא היה שותק ומקשיב.
לפעמים היה מצחיק אותי כשהייתי עצובה עם הפרצוף המופתע וסנפיר
הקטן שלו.
אני הייתי מדברת ואפרים היה שוחה במעגלים קטנים כאילו מה שאני
אומרת לו מטריד אותו והוא מנסה לחשוב על פתרון.

אפרים היה אצלי שנה וחמישה חודשים, כמעט שנה וחצי עד שיום אחד
חזרתי מבית הספר ואמא אמרה לי שיש לי הפתעה בחדר 'הפתעה?'
חשבתי לעצמי, 'מה כבר יכול לחכות לי בחדר?' המשכתי במסדרון
מסתכלת על כל התמונות של המשפחה ברפרוף כי כבר הכרתי אותן בעל
פה אבל סתם רציתי לגרור את הזמן, פחדתי שה"הפתעה" שאמא מדברת
עליה קשורה איכשהו לאפרים, לא רציתי להיכנס לחדר ולגלות עוד דג
שמן ומכוער שיתפוס את מקומו של אפרים.
בסוף פתחתי את דלת החדר בהיסוס.
באקווריום לא היה לי עוד דג, וגם לא הפתעה על המיטה אלא עמית
ישב שם בחדר והסתכל על אפרים.
"עמית?" נדהמתי "מה אתה עושה כאן?"
"חזרתי לארץ" הוא חייך.
"לתמיד?"
"לתמיד".
הלב שלי החסיר פעימה ועמדתי בשוק לרגע, אחרי שהתאוששתי קפצתי
עליו וחיבקתי אותו.
לא נתתי לו להוציא מילה מהפה רק דיברתי ודברתי וסיפרתי לו איזה
מצחיק היה היום בשיעור ביולוגיה עם ירדנה המורה השמנה בסוף
כשנגמרו לי הסיפורים והאוויר הוא הצליח להשחיל מילה.
"שחר, אני..." הוא היסס "אני מצטער"
"מצטער? אין לך על מה להצטער! אתה לא יודע כמה אני מאושרת
לראות אותך כאן"
"זה בכלל לא זה" אמר "זה אפרים"
"אפרים? מה איתו? לא טפלתי בו כמו שרצית?"
"לא..."
"תראה כמה הוא מוזהב ומבריק, הוא גם עלה קצת במשקל... הוא יותר
שמן ממה שהבאת לי אותו... תראה, תראה כמה טוב לו כאן"
"לא שחר... הוא"
"הוא חולה אולי? נראה מוטרד? אולי זה בגלל שסיפרתי לו את כל
הסיפורים שלו והוא חלה בשעמום סופני?"
"שחר... אפרים מת"
"או שאולי..." עצרתי לגרע את רצף הדיבור והסתכלתי על עמית
בתדהמה "אפרים מה?"
"אפרים מת"
"אני..." ניסיתי למצוא משהו חכם להגיד אבל שומדבר לא יצא
"אני כל כך מצטער" הוא ניסה לנחם
שתקתי.
"יהיה בסדר שחר, אני אקנה לך אפרים חדש"
חיבקתי אותו בדמעות ואמרתי "זה בסדר, עכשיו כשאתה באת אפרים
בטח היה נשאר לבד, אולי עדיף ככה"
הוא שתק וחיבק אותי.