זה נדר שנשבר מאד מהר.
אולי בעצם רק הבטחה, אבל אחת חשובה, אחת שרציתי לשמור.
הצעקה עולה מהמעמקים רק כדי להעלם בין השפתיים, בלי קול, בלי
תחושת השחרור שתבוא איתה.
שקט וכאב.
חור פעור במרכז, שחור, גדול וריק מכדי לדמם כבר.
הגוף מתנגד לפקודות של המוח, כואב נגד רצוני. נגד כל רצוני.
מנסה לצעוק שנית.
רק אויר, בלחישה, מיתרי הקול מפחדים להמתח ולשחרר את הידע
לעמוד הקדמי, שם אני אוכל להתמודד איתו.
אבל הוא נשאר בחור העמוק והשחור, נוגס בדפנות הלב. שם ישאר.
אל תבטיח מה שאינך יכול לקיים.
ומה אם אני רוצה? כל כך רוצה לקיים ולא יכול?