"שלום, אני מודה לך על פנייתך לחברה להגנת הטבע, ועל הזמן
שהקדשת לפגישות.
תהליך המיון שלנו היה ארוך וממושך, ובסופו התקבלה החלטה.
לצערי לא נוכל להציע לך את התפקיד.
מאחר שהתרשמתי שאת מתאימה לעבוד בארגון שלנו, אני שומרת את
פנייתך ואשמח להציע לך תפקיד מתאים כשיתפנה.
ובינתיים,
תודה רבה ובהצלחה.

ריבי הניה,
אגף משאבי אנוש"

זהו נוסח ההודעה המדוייקת שקיבלתי היום למייל.
אז הם לא רוצים אותי. מה אני אמורה להרגיש? פחד? תסכול? מרמור?
הכל נכון. אני מרגישה את הכל. ככה זה שיש מיליון וחצי סטודנטים
שמסיימים ללמוד ועוטים על כל משרה פנויה שיש. אז יש אנשים
מוכשרים ממני. טוב, אז מה, אני אחפש עד שאמצא משרה שמתאימה
לכישוריי, הדלים, כנראה לפי התשובה שקיבלתי.
אז ממשיכים לחפש...
קדימה לעבודה
נו, תתיישבי כבר מול האינטרנט ותתחילי לחפש!
לא, אל תשחקי פריסל, צריך להמשיך לחפש
עוד הפעם סודוקו, בחייך, כבר שלושה חודשים את לא גומרת את
החודש
כבר חצי שנה שאמא מכניסה לך כסף לעובר ושב
כבר שנתיים וחצי מאז שהפסקת ללמוד!
אז תעזבי אותך מכל השטויות ותתחילי לחפש שוב!

מעניין, באתר הצמחונות אין אף מתכון אחד שיכול להתאים לי
לשעעוית הירוקה ולקישואים שקניתי אתמול. הם הרי אתר צמחונות,
לא? לא נורא, אולי יש באתר אחר. יש אתר מצויין של מתכוני דיאט.
לא, לא שאני כל כך שמנה, פשוט מרוב גירודי ביצים בשלושה חודשים
האחרונים אני מוצאת פורקן באוכל. ומכל הבא ליד. אני מוצאת
שישיבה בבית יכולה להיות מאוד יצירתית למוח המעוות שלי, ובגלל
זה התחלתי למצוא לעצמי מיני עיסוקים (שלא קשורים כמובן לחיפוש
עבודה): חיפוש מתכונים, עליית דרגה לכמעט גאונות בפתרון תשבצי
סודוקו, מיומנות על בלשתות שלושה בקבוקי בירה בזה אחר זה באחת
בצהריים, השעה שאני קמה, וצפיית שיא במערכונים מטופשים של ארץ
נהדרת ששולחים לי במייל.
ממש חיים נהדרים. מה יצא מהבחורה שלמדה כל כך הרבה? חמש שנים
חרשתי את בר אילן הלוך ושוב והוצאתי תואר ראשון בדרגת 'בהצלחה'
לתפארת ותעודה בעיתונות ותקשורת. הרי אני כל כך מוצלחת,
שקדנית, חרוצה, חכמה, אינטלגנטית... עד כדי כך שכישוריי לפתור
פריסל עולים על כל דמיון. האם אני בהזיות? כנראה.