את נוסעת ברכבת תחתית בלי תחנות
במערכת הכריזה מודיעים על התחנה הבאה
את יושבת, ומולך צופים, פרצופים זרים
פסי הרכבת מתעקלים והבית שראית עם הוילון הלבן כבר נעלם  
את נושאת מבטך אל קרני השמש שמלטפת אותך לרגע
רצה בין הקרונות כדי לתפוס עוד מהרגע של החמימות הזאת
את רוצה לרדת  ולא מצליחה והדלת כבר נסגרה
מנסה לצעוק ולוחשת צעקה מרעידה
את. והפרצופים הזרים - מוכרים מתחלפים
לזרים - חדשים  
את עם הילדים שמתרוצצים וכביסה שתלויה עם הסדין הלבן , הנקי -
כמעט, מכתם של דם שנעלם
והוילון הלבן שהוכתם מהחודש שעבר שנשאר