"אז לדעתך אני צריכה לסיים את מערכת היחסים הזו?",
שאלה בהיסוס, מופתעת מהאומץ הפתאומי שתקף אותה פתאום,
לקראת סיום הפגישה.
ואולי, חשבה בינה לבין עצמה,
עדיף שלא הייתה מעלה שאלה זו לחלל, התשובה הפחידה אותה.
כמו לנסות ולמצוא פיתרון לשאלות המורכבות שאין עליהן
תשובה חד משמעית.
מורכבות כמו השאלה אם הוא בוגד בה האם עדיף שתדע זאת
או שכבר עדיף, למען הסדר הטוב וההימנעות מסופת רגשות מיותרת,
לדגול במשפט
"העין לא רואה - הלב לא כואב".

היא ידעה מערכות יחסים רבות ובתור בחורה עם ראש פתוח
העדיפה לעיתים להגיד לבן זוגה:
"מאמי, אם אתה עושה משהו שאני לא צריכה לדעת ממנו, אז תשמור את
זה בבקשה לעצמך".

היא לא אמרה זאת מתוך עמדת חולשה של אישה נעזבת,
או חונקת,
היא אמרה זאת מתוך תובנה של אישה בשלה,
אישה שראתה הרבה,
אשה שהספיקה במירוץ חייה להכיר מקרוב את נפש האדם.
אשה שבגדה וניבגדה.

"את באמת רוצה שאומר לך את דעתי?", השיבה הפסיכיאטרית
בטון אסרטיבי.
"אולי, עדיף שנסיים עם השאלה הזו, אני רוצה שבבית תחשבי
על השאלה הזו,
וגם תחשבי מדוע דווקא עכשיו, לקראת סיום הפגישה
את מעלה אותה.
נדבר על זה במפגש הבא".
שעון העצר שהיה מכוון ל-45 דקות טיפול צלצל.

"נמאס לי, נמאס לי כבר מהמתוסבכות חסרות הביטחון האלו",
פנתה לבן זוגה בזעף במיטה באותו הערב.
"אבל מותק", השיב, "המתוסבכות האלו משקיטות את השריטות שלך,
בלעדיהן הרי היית חופרת וחופרת עד השלב האנאלי לפחות
ומוצאת איזו פיקססציה שהייתה נותנת לך רעיונות הזויים חדשים
ותיאוריות חדשות ומטופשות כמו למה אני מזכיר לך את אמא שלך",
השיב לה בגיחוך.

"נמר חכם שלי, אתה רואה למה אני איתך", גירגרה בחיוך
הפסיכיאטרית המתוסבכת.
"מזל", השיב, "ואני חשדתי בך שבאמת היפגנת למען
הורדת האנטנות",
השיב בועז, מנכ"ל סלקום.

הוא נזכר בפגישתם הראשונה,
קריאות המגאפון שעלו והגיעו עד לקומה ה-11,
גרמו לאי שקט לנוכחים בישיבת ה-Board השנתית.
הוא פתח את החלון בזעף והביט מטה לזהות את מקור הצרימה.
הוא קלט ברחבת החנייה עשרות מפגינים
נושאים שלטים,
צועקים ורוטנים,
"מה עכשיו?", רטן גם הוא לעצמו, "הרי הורדנו כבר את
דמי הקישוריות...", גבר זעמו.
הוא מצא עצמו משחרר לאוויר רטינה שכזו, לו ולמכובדיו.
"תירצה שאבדוק זאת?", קפצה מייד ג'סיקה, מזכירתו האישית...

הפגישה הדחופה שארגנה ג'סיקה לו ולקארין, שעמדה אז בראש
המפגינים, הולידה תוצאה בלתי צפוייה.
חצי השעה שהוקצבה לה התמשכה לפתע לשעה, שעתיים,
חיוך, כוס קפה, ארוחה, בקבוק יין...
פגישה ששינתה את חיי המנכ"ל העסוק לחלוטין.

באוויר הסתמנה לידתה של תקופה חדשה.

נשים כבר מזמן לא היוו בשבילו מטרה, זה היה קל מידיי,
תמיד הייתה לו בחורה.

כנמר טורף היה רגיל לרדוף אחר כסף, כוח כבוד ושליטה.

עד שפגש בלביאה.

ממנה למד את דרך הרוך והעדנה, נתינה וזרי דפנה.

התאהבות,
חיבוק,
נשיקה,
ריב,
פיוס,
נשיקה
ומגורים משותפים עם בחורה חדשה.
וכלבה.

הוא פגש צוענייה. מורה נודדת, מנוסה, אישה החיה את הרגע,
אחת שטעמה רבות
מנפלאות העולם הזה, אישה ללא גבולות
אחת שהולכת רחוק
כדי ללמוד ולהעריך את הקרוב.

עיניה הגדולות שתו בצמא כל פיסה אנתרופולוגית לא מכוסה,
והשילוב המנצח של חקרנות, יוזמה, ראש גדול, יכולת הנהגה
ורצון תמידי לשינוי גרמו לה להטביע חותמה
כמעט בכל מקום בו ביקרה.
זו הייתה דרכה להעניק בחזרה לעולם
ולאנשים שהיוו לה מוריי דרך במסעותיה
את תודתה.

לקארין היה חזון.
ובחזונה עולם מושלם, עולם של יופי, טוהר וחמלה.
בריאת גן עדן על פני האדמה.

אך לעיתים הייתה שוקעת במעוף מגלומאני בו לא ראתה
את התמונה הכוללת,
מה לעשות,
היא עדיין אינה אלה...

באחד ממסעותיה לברזיל קסמו לה הג'ונגלים הפראיים,
היא שבה והתחברה לטבע ולאמא אדמה.
לכן היה לה קשה לקבל את העובדה
שהיא אינה לבד בעולמה
ישנה גם הממשלה.

באותה תקופה החליטה ממשלת ברזיל להקצות שטח זעיר מהג'ונגלים
האדירים שבבעלותה להקמת פרוייקט שייצור מקומות תעסוקה לאלפי
ברזילאים מורעבים.

והיא נלחמה
בשם הירוקים,
בשם הרוחניקים,
בשם אמא אדמה,
ולא היה מי שיגיד לה:

מי את?
מי את בכלל?
את הרי כה קטנה.
סתם צועניה מארץ רחוקה.

וכשראתה שהפעם לא תצליח לשנות החלטת ממשלה
או סדרי בריאה
רפו ידיה והיא שבה לארצה.
מושפלת ובוכיה.
ואז קראה בעיתון על הקרינה...

כך שכבו להם יחדיו
הפסיכיאטרית והמנכ"ל
בתוך עולם כמעט מושלם.

היא ידעה שהוא בוגד,
אך לה זה לא שינה.
הוא חופשי.
והיא חופשיה.

צלצול בדלת.
ונקישה
מי שם?

ג'סיקה היפה!

וכך היא נכנסה
ובלי הסבר,
בלי לאמר מילה
לזוגיותם בטבעיות הצטרפה.

יום עצמאות 2006