אני עומדת בבית הקברות
ידיי הרועדות מחזיקות זר פרחים לבנים.
עומדת ליד קבר עליו מתנוסס שמך
באותיות קידוש לבנה.
צפירה.
מרכינה את ראשי וחושבת עליך
חושבת על אהבתנו, שגדלה וצמחה והגיעה
עד לזוהר הרקיע
האהבה שהגבול שלה היה הרבה מעבר לשמיים.
פתאום, אני שומעת את שמך
שזור בתפילת "אל מלא רחמים"
אני מרימה את ראשי ומגלה כי קולות הצפירה שככו מזמן
ידיי הרפו לפתע מאחיזתן בזר
והפרחים התפזרו על הרצפה
כתמים לבנים בתוך האדמה השחורה.
רציתי לצעוק!
להגיד להם שנעשתה כאן טעות
הרי זה לא יכול להיות
לא אתה הוא זה שנפלת בקרב
לא אתה הוא זה!
עוד רגע, תיכנס בשער
לבוש במדים
ואני ארוץ אליך
ואפול על צווארך
אתה תלחש לי מילות אהבה באוזן
ויחד נבכה על חבריך הנופלים
הנופלים שלא יקומו עוד.
אך לא צעקתי ולא רצתי,
שפתיי נאלמו ורגלי קפאו במקומן
הרגשתי את הבכי החונק את גרוני
ואת הדמעות המתפרצות מתוך עיניי
הטקס נגמר ובית הקברות התרוקן מאנשים
אין ספור לחיצות ידיים וחיבוקי נחמה
מאנשים שעיניי העיוורות לא יכלו לזהות
ולבסוף נשארתי רק אני, אני ואתה.
הרמתי מן האדמה שני פרחים לבנים
שקמלו מעט
שאפתי את ריחם המר המתוק
והנחתי אותם על הקבר
כמעט ויכולתי לחוש את חום גופך
את הבל נשימותיך
את ידיך החסונות מונחות על כתפיי.
בראשי, אתה עדיין חי ונושם
וכך תמיד תישאר.