ההוא שלבש את החולצה החומה,
ישב שם ובכה.
לא ברור לי כל כך על מה,
אבל הוא רק בכה ובכה.
אולי כי מישהו מהם היה קרוב לו,
אולי כי משהו עצוב קרה.
זה היה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
והוא ישב ובכה.
זאת אומרת ברור, כמובן, אבל על מה?
הם כבר מתו!
זה כבר קרה!
זה עצוב וכואב, אני יודעת,
אבל אנחנו הרי חיים במלחמה אחת גדולה,
נגד השלום, נגד אהבה.
ומה הוא עשה כדי למנוע מזה לקרות?
כלום! והוא גם לא יכול לעשות.
אז ההוא שלבש את החולצה החומה,
ישב שם, ובכה.
ובאיזשהו מקום אני מבינה ומזדהה,
וכן, גם אני עצובה.
אבל על מה?
על מלחמה שאי אפשר למנוע?
על תועבה?
על אי שקט עולמי?
או אולי בכלל על שנאה?
אני לא מצפה לתשובה ברורה,
רק להבנה.
שיבינו שאנחנו גרמנו למלחמה,
שאחראית לכל מה שקרה.