27.3.04


אני לא יודע למה רשמתי תאריך, זה הופך את היומן למשהו מבוגר
מדי, רשמי מדי. משהו שאני מנסה להימנע ממנו, משהו שאני לא רוצה
להיות כמוהו לאורך כל חיי. מדוע רשמתי תאריך? ובכן, לא אמחק
אותו למרות שידי ששה להעביר קווים עקומים על גבי רצף המספרים
שממעל. לא אמחק אותו כי הוא זכר לכך שהחברה מטביעה את חותמה
בכל אדם. המבוגרות הזו ששורצת בעולם נכנסה לקרבי ללא רשות והיא
מתבטאת בדברים הקטנים. עצוב.
אתה מכיר את זה יומן שלי (למה אני קורא לזה יומן? אני לא
מהאנשים שכותבים יומנים! אני לא מהבודדים האלה שאין להם כתף
לבכות עליה!) ובכן, אתה מכיר את זה דף שלי, שיושבים כולם במעגל
אחד, ואתה חלק ממעגל זה, אתה חלק מאותו עיגול אנושי, אתה חלק
מכולם. אך למרות זאת אינך מרגיש שייך? ישבתי היום במעגל, כולם
שיחקו, אני ביניהם, שיחקתי דיברתי וצחקתי. אבל הרגשתי במקום
אחר. הרגשתי כחלק מחלקיקי האוויר, הרגשתי לא קיים. וכל מה
שעשיתי על מנת להתקיים לא עזר. דבר מכל זה לא היה בו טעם.
הרגשתי רחוק מכולם, רחוק אך מנסה להתקרב, ללא הצלחה. לעולם לא
אהיה חלק מהם, לעולם לא אהיה כמותם. תמיד בודד. לעד בודד.
חשבתי על משפט שנאמר בעבר- שאמנים טבעם לסבול. טבעו של כל אמן
ואמן, יעודו ממש, הוא הסבל. שבלעדי הסבל יצירותיו יהיו רדודות
ושטחיות ולא יצאו לאוויר העולם. ואולי זה רק משום שאופיו של
האמן הוא שגורם לו לראות דברים בצורה שגורמת לו רק סבל? וחשבתי
לעצמי שאני, אני חייב לשמור על אומנותי. אני חייב להיות אמן,
אסור לי להפסיק לעולם לנגן. שאם לא אהיה אמן לא תהיה הצדקה
לעצבי. לא תהיה הצדקה לכאבי. שאם כאבי נחוץ ליצירותיי משמע שיש
לו יעוד. אך אם כאבי לא נחוץ אין לו יעוד. אם כאבי לא נחוץ
לדבר אני הופך לאדם עצוב מאוד. אדם עצוב ובודד שאפילו אומנות
אין בו.
כלב. אני רוצה כלב. אני מביט בעיני הכלב ומרגיש הבנה. מרגיש
שהוא קורא את מחשבותי וליבי. אני צריך מישהו נאמן כמו כלב.
מישהו שתמיד יהיה שם לידי, לעולם לא יבגוד, מישהו שאני אוכל
לחלוק איתו את סודותי, מישהו שאוכל לחבק, מישהו שאת דמעותי
אוכל להשיר על כתפו. ללא הרגשת אשמה על כך שאני בוכה. אני מביט
בעיני האנושות ולא מוצא דבר. אני לא מרגיש כאדם. איך זה שאני
לא אדם? האם אני לא אנושי? או שאולי זהו חלק מהאנושיות? אנשים
תמיד בגדו בי, הכאיבו לי, אני לא יכול לסמוך עליהם יותר. אך
כלב מעולם לא בגד באיש. כלב תמיד היה נאמן לבעליו.
בתחילה, כשראיתי אותה ידעתי שזה יהיה קשה. כולה היתה מושלמת
שכזו. יפהפייה מן האגדות. כל שערה משיערה המתולתל היתה ראויה
להערצתי. התנועה, הו התנועה, היא משמעות החן והיופי. כל תנועה
של נערה זו הרטיטה את ליבי. הנדות ראשה, מצמוץ עפעפיה, תנועות
שיערה. צבעו של שיער זה, צבע שמעולם לא ראיתי, לא ידעתי שקיים
צבע כזה, לא ידעתי שאני מסוגל לראותו. ברונזה. אש. הנחושת על
כל גווניה הותכה על תלתלים אלו ונראתה בשיא הדרה בקווצות שיער
אלו. ועיניה! הו עיניה! בצבע הטורקיז. הירוק והכחול התערבבו
להם יחדיו במחול האהבה כדי לצור אלו העיניים. מבטה, רק מבטה
גרם לליבי להחסיר פעימה. שפתיה הורודות הנמתחות לחיוך החושף
שיניים צחורות ומסודרות ככבשים העולות מן הרחצה. סנטרה ולחיה
הענוגים- כליל השלמות! בשפתי רציתי להרגיש את לחיה החמות ואת
שפתותיה הרכות והענוגות. גופה שכולו משדר שלמות וגבותיה הדקות
כגזרתה. דבר לא החסיר ממנה הבורא, צירוף מושלם של גנים.
וההרגשה שבאה בעקבות רגשות מרטיטים אלו. לקול צחוקה גאו בי שני
רגשות. הרגש המפרפר שהזכרתי ורגש נוסף. בנוסף לרגש שגרם לי
לרצות לחבק אותה בכל פעם שהיא קמה מכיסאה, הרגש שגרם לי לרצות
להגיד לה שאני אוהב אותה בכל פעם שפציתי את פי. בנוסף לרגש
מוזר זה צף בליבי רגש נוסף. רגש הנחיתות. מדוע? מדוע בכל פעם
שהרגשה נעימה כמו זו שהזכרתי עולה בליבי חייבת להתלוות אליה
הרגשה אחרת נוראה שכזו? הרגשתי שאני בזוי. הרגשתי שבתורת הגזע
אני בתחתית הסולם לעומת יפהפייה זו שהעולם כולו סוגד לה.
הרגשתי שנערה זו, שהמלאכים שרים לה בזמן שהיא פוסעת לעולם לא
תסתכל לעברו של יציר-שטן כמוני. הרגשתי כמו זבל, הרגשתי מנודה,
וכל זאת עוד לפני שאמרתי לה מילה אחת. עוד לפני שידעתי את שמה.
ראיתי את אצבעותיה הענוגות והדקות, אצבעות של נסיכה, מחזיקות
את העט וידעתי שלעולם הן לא יחזיקו את ידי.
מדוע זה? מדוע כשאני רוצה מישהי אני ישר יודע שהיא לא תרצה
אותי? אולי בגלל שאני יודע שאם אני רוצה אותה מישהו נוסף בודאי
רוצה אותה, והמישהו הנוסף הזה בודאי הרבה יותר טוב ממני, שהרי
אני לא בדיוק כליל היופי והשלמות. והאמת היא שבנוסף לזאת אני
גם אידיוט. לכן, אם אני רוצה אותה, עוד אנשים רוצים אותה, ואם
עוד אנשים רוצים אותה - אני בודאי לא אהיה הבחירה הראשונה
שלה(גם לא העשירית). לכן כשאני רוצה מישהי מישהו אחר, מישהו
יותר טוב כבר יקח אותה.
דיברתי איתה, עשינו היכרות (זה קצת הפחיד אותי אבל התגברתי).
יש לה שם מושלם, אני נהנה לגלגל אותו על לשוני בכל הזדמנות.
מדוע זה שכל מילה שאמרתי לידה הרגשתי כמו טיפש גמור? אולי כי
אני כזה. ניסיתי להצחיק אותה. הצלחתי. תמיד במקומות חדשים עם
אנשים חדשים אני מצחיק את כולם. למה? כי אני יודע שרק ככה אני
אתבלט. אם אהיה המצחיק ישימו אלי לב ואולי יאהבו אותי. חוץ מזה
אין לי כלום. בלי המצחיקנות אני אהיה סתם עוד ילד. ועוד אחד
מכוער. ניסיתי לצייר קצת על הדף שלי, להראות קצת כישרון נוסף
למקרה שהיא תשים לב. עשיתי ציור גדול ויפה של ורד נובל אבל היא
לא שמה לב. היא אפילו החמיאה לציור של מישהו אחר(ציור דבילי
לדעתי) אך אלי היא לא שמה לב. זכוכית מצפה את זו הנערה. ובכל
זאת, בכל רגע רציתי לחבק אותה. להרגיש את גופה החם כנגד גופי.
שפתיה כנגד שפתי. לשאוף לנפשי את חינה ויופייה.
בקשר לתיאוריה שלי, לגבי כך שאם אני רוצה מישהי מישהו ירצה
אותה לפני. צדקתי. לפחות תיאוריות אני עושה כמו שצריך. יש לה
חבר. חברה שלה אמרה לי. מישהו מהצבא. הם כבר יחד הרבה זמן. בטח
גדול וחזק, גיבור ממש, ההפך ממני. גם היא אחר-כך אמרה משהו
בסגנון של "החבר שלי אמר לי". הקרב אבוד. החיילים גוססים
והמפקד מת. הכל הלך לאבדון. טיפת התקווה שהיתה לי נמוגה. אני
מרגיש כל-כך מדוכא אך למרות זאת אני ממשיך להצחיק. מוזר.
הבדיחות הכי טובות מגיעות מהדיכאון. כנראה כי גם זה סוג של
אומנות. המשכתי בהצגה. אני הילד המצחיק. אולי ככה יאהבו אותי.
חשבתי על זה קצת. כולנו חלק ממחרוזת. כולנו, כל אחד ואחד ממנו
הוא פנינה, וביחד אנחנו מחרוזת גדולה ומגוונת. אך כל פנינה
ופנינה יודעת שבזמן שהשרשרת תקרע והפנינים כולן תתפזרנה תלך כל
פנינה לדרכה שלה. על השרשרת הן נראות מאוחדות ומסודרות, אך
האמת היא שכל פנינה לעצמה היא. כל פנינה היא יצירה בודדת. כל
פנינה הגיעה ממקום אחר בים, מצדפה משלה. ומה הפנינים האחרות
יודעות על זו הפנינה? שום דבר. והן גם לא מראות התעניינות משום
שכל פנינה היא בודדת, כל פנינה כשהמחרוזת נקרעת מתרוצצת לה
לפינה אחרת של הבית. והפנינים כולם צריכות יד גדולה ומסתורית
שתאסוף את כולן ותחרוז אותן חזרה למחרוזת חדשה ותאחד את כולן
שוב. שבלי היד הזו הן כולן אבודות. אך בדרך כלל היד איננה
מגיעה. בעלת השרשרת לא מבחינה בחסרונן של הפנינים.
ואני? מה אני? אני פנינה בודדת. אני פנינה שחרזו אותה למחרוזת
אך היא מעולם לא הרגישה כחלק מהמחרוזת והפנינים האחרות מעולם
לא הרגישו שפנינה זו היא חלק מהן, אך הן התביישו ולכן לא אמרו
לה זאת. הן פשוט גרמו לה להרגיש לא שייכת, לא התיחסו אליה.
ואני, כפנינה, כל שאיפותי הן למצוא פנינה אחרת, בודדה כמוני,
שהתפזרה גם היא מאיזושהי מחרוזת, ולהקים יחד איתה מחרוזת
משלנו. מחרוזת קטנה של שתי פנינים. מחרוזת שתעשה אותי מאושר.
אך כל הפנינים ברחו להן רחוק, לפינות אחרות של החדר. ובינתיים
אני פנינה בודדת בתוך מחרוזת פנינים שמעולם לא הרגשתי חלק
ממנה.
וכשהגיע הזמן להפרד אמרתי לה שלום, וידעתי שלעולם לא נפגש
יותר. משום שכך היא דרכו של עולם. הוא בולע לתוכו אנשים.
וכשנפרדנו אמרתי לה שהיה נעים להכיר, אך היא לא ידעה עד כמה,
ולעולם גם לא תדע. ואולי בעוד כמה זמן נפגש שוב. ואני אזכור
אותה גם אם יעברו שבעים שנה. אך היא לא תזכור אותי. כי כך הם
אנשים, הם לא זוכרים אותי. ולפעמים הם גורמים לי לחשוב שאני
בצבעו של האוויר. אני אזכור אותה כי היא היתה מאורע חשוב בחיי,
היא גרמה ללבי לרטוט. היא לא תזכור אותי כי לא הייתי בשבילה אף
אחד. סתם עוד אדם שפוגשים. יש מיליארדי בני אדם. ואני אחד מהם.
היא לא, היא משהו אחר, היא מיוחדת. אך אני לא מתבלט, לא משנה
עד כמה אנסה. כי אני פשוט אדם לא מעניין.
ומחר, או אולי אפילו הערב, כשהיא תחזור לחיקו של אותו חייל
שהוא החבר שלה, והוא יחבק אותה וינשק אותה ואולי אפילו ישמע
ממנה שהיא התגעגעה אליו ושהיא אוהבת אותו, הוא לא ידע שהוא
הבחור הכי בר מזל בעולם. כי אנשים לא יודעים כמה מזל יש להם עד
שהם מאבדים אותו. הוא לא ידע שהוא מאושר. הוא לא יחשוב על כך
שיש אנשים שאין להם את מי לחבק. שאין מי שיתגעגע אליהם.

סיפור זה הינו בדוי ואינו נלקח מהיומן שלי או של כל אדם אחר.
או שבעצם הוא נלקח מהיומן של כולם, מיומנה של האנושות.