זה סיפור על רגע. הרגע שבו אמרתי למאיה שלום, בבית של מאיה
אחרת. ישנו על ספות ומזרנים בסלון אותו לילה. בבוקר קמתי כדי
לצאת מוקדם ולהספיק לאיזה עיסוק זה או אחר שהיה לי. עמדתי מעל
המזרן שעליו היא שכבה, ישנה בשלווה אין קץ. נתקפתי דחף עז
להעיר אותה ולהגיד שלום, אפילו שנפגשנו רק בערב שלפני. נגעתי
בה בעדינות, היא פתחה את עיניה ואמרתי בלחש "שלום, אני זז,"
תוך נפנוף יד. והיא, במקום להפטיר "ביי..." חצי בערנות,
התרוממה והסתובבה מהגב אל הבטן. הראש שלה התהפך כך שפניה פנו
ישר אל פניי, היא חייכה את אחד החיוכים המשגעים האלה שלה, אמרה
"שלום," והסתכלה עלי, וחיכתה, לא ממהרת לחזור לישון. זה היה
הרגע, והייתי משוכנע שלא אראה אותה שוב בחיים.