כשיצאתי מפתח ביתי הראשון, לאחר זמן כה רב אל העולם שבחוץ,
עליתי על הרכבת בה נוסעים כולם. אין אני זוכר את מסעי על כל
רגעיו, אולם במבט לאחור, אני מסופק ומודה לרכבת שהביאתני עד
לתחנה זו. למרות היכרותי הממושכת עם הרכבת, מפעם לפעם נדהם אני
מיכולותיה. היה זה עוד יום שגרתי בתחנה בה אני חי , כשלפתע
שמעתי קול מוכר. היתה זו צפירת הרכבת. נדמה היה לי שרואה אני
את נהג הרכבת נשען כלפי חוץ וכי הרכבת מאטה לקראת תחנתי. לבסוף
היא נעצרה וממנה ירדו מספר נוסעים. אין ביכולתי להסביר כיצד
קרה הדבר, אך נדמה היה שנהג הרכבת נתן לי סימן, כאילו הצביע על
אותה האישה. כיוון שחייתי בשגרה זמן רב מאוד, לא היה הגיוני
בעיני שאכיר מישהו מנוסעי הרכבת. למרות מה שההיגיון אומר,
הלכתי אחרי תחושת הבטן ואחרי אותו הסימן שנדמה היה לי שקיבלתי
מנהג הרכבת. התקרבתי אל אותה האישה המדוברת ופי נפער. התחבטתי
עם עצמי שניות מספר ולבסוף ניגשתי.
שלום, את מוכרת לי, איני בטוח בכך, בבקשה ממך גברת, תועילי
לעשות טובה לאיש זר? הורידי לרגע את משקפי השמש, עכשיו אני
בטוח! אין לי שום ספק!
"מהו שמך?" - לא הספקתי לשאול זאת בתחילת שיחתנו...
"לאן מועדות פניך? מהי מטרתך שם? את מאושרת? ומה עם חברים, יש?
ואיך הגוף, בריא? והנפש, שלמה ומאושרת? הנאים הנופים בעינייך?
זוכר אני רק שעינייך יפות לנופים. סלחי לי על עומס השאלות, אך
יש כל כך הרבה שברצוני לדעת. אל תחששי ממני, אנא, הקשיבי לי עד
הסוף, עוד תביני שאני צודק. מצליחה את להביא עצמך לידי ביטוי?
האין זו מטרת מסעך? ומאין באת? ומתי? הנך זוכרת את עברך? דומני
שאחד משנינו הלך לאיבוד. הרשי לי להזכיר לך את תחילתה של
שיחתנו הזכורה לי כה רבות".
אנחנו נוסעים ברכבת כבר כמה זמן ונדמה שאין אדם יודע לאן
מועדות פניה. כל הידוע לנו הוא נקודת מוצאה של רכבת ארוכה זו
והתחנות שבהן עצרה בדרך. עם התקדמותי בקרונות, הכרתי כמה וכמה
אנשים, אבל רק כשראיתי אותך הרגשתי שיש לי סיבה לעצור
ולהתיישב, כדי לפתוח בשיחה של ממש. בטח זוכרת את, שדיברנו
ודיברנו ללא הפסקה. אני הייתי מוכן לשמוע ללא לסוף, ואת הרגשת
בפעם הראשונה שיש מישהו שבאמת מוכן להקשיב. נדמה היה שממש
התרגשת לאור השיחה בנינו. חיוך היה על פניך, כמעין ילדה קטנה
שחשקה לסוכריה מתוקה ובאה על סיפוקה. לעיתים, היו הנושאים
שנויים במחלוקת, אבל החברה הייתה נעימה והזמן עבר בהנאה.מהצד
שלי, נדמה היה ששיחה זו עתידה להמשך עוד זמן רב. הבעיה היתה,
שלפתע יצאת לך מתא הנוסעים בו ישבנו, בלי לומר מילה. אני
מנימוס, לא שאלתי לאן מועדות פניך, מתוך חשיבה שמדובר בצרכי
הגוף. אחרי הכל נסיעה זו נערכה כבר זמן רב, ואין יהיה זה מוזר
להניח, ששלפוחיתו של אדם עתידה להפריע לו לאחר ישיבה כה ארוכה.
בדיעבד, מבין אני את הבעת פניך כאשר יצאת מתא הנוסעים. אך
באותו הרגע היה נראה העניין כלא משמעותי כלל.
לאחר זמן מה מצאתי עצמי יושב בודד בתא הנוסעים, כאשר סימנים של
בוקר עוטפים את פני. למרות ששעת ערב היתה, הצלחתי להרדם עקב
השקט הרב ששרר סביבי ועקב העובדה שעייפתי מכל מסעי ברכבת טרם
פגשתי בך. הצצתי בשעוני והופתעתי לגלות שחלף זמן רב, ואת,
עדיין לא שבת מהליכתך. כאשר יצאתי לחפשך במסדרונות הרכבת הם
היו הומי אדם. הסתכלתי לכל עבר, אבל לא היה סימן באופק. שאלתי
אנשים אך לשווא, לא היה אדם אחד שידע להגיד על איזו נערה אני
מדבר. דבר זה רק מסביר את גודלה של רכבת זו ואת העובדה שכל אדם
בה מסתכל אך ורק בדברים הנוגעים בו. לעצמי חשבתי שלבטח ראו
אותך כל אותם האנשים, אך משום שאינך משלהם, לא טרחו אפילו
להעיף מבט על פניך ובטח שלא לתהות מה הן אומרות. לאחר אין ספור
סריקות וחיפושים, החלטתי שאם אין ברצוני להתעלף מעייפות כדאי
שאשב לי במזנון הרכבת ואזמין משקה להתרעננות. שקוע במחשבות על
שיחתנו שהופסקה בפתאומיות, ועל מקום הימצאותך הנוכחי, המשכתי
באגירת כוחות חדשים במזנון.
נדמה שבנוסף לחוקים הכתובים שעל פיהם פועל האדם, ישנם כמה
חוקים לא כתובים אך בהחלט נכונים. היה זה דווקא כשעצרתי
מחיפושים אחרייך, כאשר לפתע שמעתי חבורת אנשים יושבת במזנון
ומדברת. הם דיברו על אחת מחבורתם בקנאה ובגעגוע. הצלחתי לשומע
את אחת מהנערות בחבורה אומרת שאינה מאמינה שחברתה פשוט ירדה
מהרכבת בצורה כל כך פתאומית. כיוון שאותה קבוצת נערים ונערות
נראו לי בגיל המתאים, התקרבתי ושאלתי בנימוס האם הם מדברים על
אותה נערה ששהתה עימי בתא הנוסעים. לאחר מעט תיאור כללי, הגעתי
למסקנה שאכן זו הנערה אותה חיפשתי במשך זמן כה רב. נאמר לי
שבזמן שישנתי בחרה הנערה לרדת מהרכבת באחת התחנות. אני, שלא
הבנתי את פשר התנהגותה של אותה נערה כאשר פנתה לדרכה מבלי
להגיד שלום, עיקמתי פרצופי כאדם שנעלב כאשר הוא בא במגע עם אדם
גס רוח. כיוון שאותה נערה נראתה לי מעניינת ולא שגרתית, עברה
מחשבה בראשי - לנסות ולהשיבה לרכבת הנוסעת. למי לא פניתי -
לנהג הרכבת, לעוזריו בבגדיהם הלבנים, לכרטיסנים המזוקנים,
אפילו לחבריה של אותה נערה לאחר שפגשתי בהם שוב, יושבים
בשולחנם הקבוע ומדברים. אבל כולם נתנו לי את אותה התשובה
בדיוק: "אין דרך למצוא את אותה התחנה בה ירדה הנערה, זאת משום
שאין רכבת זו חוזרת על תחנותיה".
למרות הצער וסקרנות הגדולה שהתעוררה בי, לאחר חיפושים לא
מועטים, החלטתי להפסיק לחפש ולהנות, או כמו שחשבתי אז, להשלים
עם המשך נסעתי ברכבת, בלעדיה. עם הזמן ראיתי אנשים חדשים באים
ואנשים וותיקים עוזבים. כל אחד בתחנה המיועדת לו. בסופו של
דבר, לאחר שזמן שהייתי ברכבת הנוסעת נראה ארוך כמרחק בין שני
כוכבי לכת, החלטתי שהגיע הזמן שגם אני ארד מן הרכבת בתחנה
שלי.
כך היה, והזמן המשיך בתנועתו המתמדת, השנים עברו והפרצופים
התחלפו. אני בניתי לי חיים בסמוך לתחנה בה ירדתי. הכרתי אנשים
שעמם בחרתי להעביר את זמני. מצאתי עיסוק מעניין וגם אישה לחיות
איתה. הכל היה טוב ויפה, פרט לעניין אחד. אותו מקרה ברכבת של
אותה נערה שנעלמה. למרות שעם הזמן ירדה משמעותו של עניין זה
בעיני, לא הפסקתי לתהות מה עלה בגורלה. האם היא הצליחה להתגבר
על אותה הבעת פנים מפוחדת שהיתה לה כשראיתיה בפעם האחרונה? האם
הגשימה את שאיפותיה? האם היא מאושרת? ואולי החשובה מכל, האם
זוכרת אותי?
"מה אגיד לך אישה, אין אדם עלי אדמות אשר מופתע יותר ממני כאשר
אני רואה אותך אחרי זמן כה רב, דווקא בתחנה זו מבין כל התחנות
האפשריות. מהסתכלות עליך, מבין אני כמה זמן עבר מאז נפגשנו,
שנינו התבגרנו מאוד, אך על היופי שלך גם הזמן לא הצליח לגבור.
אני נזכר בפניך האבודות משהו, כשראיתיך בתחילת מסעך. אוי אישה,
זוכר אני את ההבעה על פנייך כאשר יצאת מתא הנוסעים שלנו. באותו
הרגע לא הצלחתי להבין מדוע הבעת פניך היתה  מודאגת כל כך. רק
עם חלוף הזמן הצלחתי לשער את פשר אותה ההבעה. באותה תקופה, אני
הייתי המשופשף מבין שנינו בחיי הרכבת, ואילו את היית עוד
בתחילת מסעך. ההרגשה הפתאומית שבה נחשפת למישהו שאת אינך
מכירה, גרמה לך לתחושה של פחד וחשש. היה שלב במסעי בו גם אני
העדפתי לגלות דברים בעצמי, להבין לבד ולהתנסות. מאמין אני
שכתוצאה מתחושות אלה הרגשת שאין את מסוגלת להישאר במקומך
והחלטת לעזוב את הרכבת. בסופו של דבר אני רואה כי הזמן עשה את
שלו. המשכת במסעך האישי וגילית את דרכך בקצב שלך. למרות הצער
של אותה התקופה, מרגיש אני ששנינו הלכנו בדרך הנכונה, כל אחד
בדרכו שלו.
בניגוד לכל אותם האנשים שלא מצאו את אלו שעימם העבירו זמן
ברכבת, אני מצאתי אותך אחרי כל הזמן הזה ומתאפשר לי להרגיע את
סקרנותי. אם כן, אשתוק עכשיו מדיבורי הבלתי פוסק ואתן לך לספר
לי מה עבר עליך במשך זמן כה רב".