[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שדמי רגב
/
הרומן שלי עם קב''ה

זה היה לילה רגיל. שוב ישבתי לבד, חושב על היום שעבר. מבלה את
שעות הלילה המאוחרות בצפייה בסרטים כחולים, חושב על מה שהיה
יכול להיות.
הקלטת של הסרט נהרסה, אז מדי פעם היא הייתה קופצת ועל המסך
ראיתי רק שלג כזה של טלוויזיה.

בחוץ ירד גשם, מבול. שמעתי ברקים ורעמים שהרעידו את כל החלונות
בבית. מדי פעם שמעתי רעשים מבחוץ של ילדים שמשחקים בשלוליות,
ילדים משוגעים שאוהבים את הגשם. כמו שאני הייתי כשהייתי צעיר.
נזכרתי בתקופת ילדותי. כשעוד אהבתי את הימים האלה של השנה.
הימים הגשומים, כשאתה יושב לך ומתכרבל מתחת לפוך, עם החברה
שלך. יודע שיותר טוב מזה לא יכול להיות...
אז, בלי שום התראה מראש, קב"ה שלח לי הפסקת חשמל. כל הבית נהיה
חשוך, הפנסים בחוץ כבו, וחושך כיסה את כל הרחוב. יותר גרוע מזה
לא יכול להיות. קמתי מהספה, הרמתי את המכנסיים שהיו שלובות עד
הברכיים והתחלתי ללכת לכיוון המטבח. שם יש לי חדרון קטן שאני
שומר בו את כל הדברים שלא באמת צריך להשתמש בהם. אולי אני אמצא
שם איזה פנס או נרות.

כבר בצעד הראשון נתקעתי בשולחן. הרגשתי כאילו איזה נחש הכיש
אותי וצעקתי כמו מטורף. המשכתי ללכת צולע לכיוון אותו חדרון
כשהידיים שלי מופנות קדימה כדי שאוכל להרגיש לאן אני הולך.
הרגשתי כמו עיוור חסר אונים.
התחלתי לחפש במדפים של הארון בין כל הדברים חסרי הערך ומצאתי
איזו קופסה עם ארבעה נרות חנוכה. לקחתי אותה וחזרתי חזרה
לסלון. עכשיו כבר התרגלתי לחושך אז תחושת העיוורון נעלמה, אבל
הייתי עצבני כי בדיוק כשהגעתי לחלק הטוב של הסרט הקב"ה שלח
הפסקת חשמל.

התיישבתי שוב על הספה עם רגל כואבת, כשהפעם אני נזהר מהשולחן.
הוצאתי מקופסת הסיגריות את המצת. היא קנתה לי את המצת שבוע
לפני שנפרדנו. מאז אני לא מחליף אותו וכל הזמן ממלא את הגז,
אני שומר אותו למזכרת ממנה. פתחתי את הקופסה של הנרות והוצאתי
משם נר אחד. הדלקתי אותו וגיליתי שאין לי איפה לשים אותו, אז
כמו מטומטם הלכתי עם נר ביד אחת, מצת ביד השנייה, ורגל צולעת,
לחפש את החנוכייה שאמא שלי נתנה לי בחנוכה האחרון. שוב חזרתי
לאותו חדרון, ועל המדף ליד הארון מצאתי את החנוכייה עם סימני
שעווה בשלושת הקנים הראשונים מאותו החנוכה, כשאמא שלי באה לבקר
אותנו לבדוק שהכול בסדר. הכנסתי את המצת לפה ולקחתי את
החנוכייה. טיפת שעווה נפלה לי על האצבע מהנר הדלוק שעוד החזקתי
ביד אבל כבר הייתי רגיל. כל חנוכה הייתי משחק עם השעווה של
הנרות, אז. עוד לפני התקופה של ההתכרבלויות, כשהייתי ילד קטן
ותמים ולא טעמתי אפילו פיסה קטנה מהחיים האנושיים. כשעוד חשבתי
שיום קיץ בבריכה זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות לבנאדם; אחר כך,
כשקב"ה שלח לי  את הילד הקטן והמסריח הזה עם הבולבול בחוץ
שהשתין בבריכה, חטפתי טראומה ואמא אמרה לי שכולם עושים את זה,
אז לא נכנסתי יותר לבריכה.

שוב חזרתי לסלון עם נר ביד, חנוכייה ביד השנייה, מצת בפה ורגל
צולעת. התיישבתי על הספה ושמתי את הנר על אחד הקנים של
החנוכייה. הנחתי את החנוכייה באמצע השולחן והוצאתי עוד נר
מהקופסה. ניסיתי לתקוע אותו על אחד הקנים האחרים אבל כשניסיתי
הוא נשבר כי לחצתי עליו חזק מדי, מה שהשאיר אותי עם שני נרות
וחצי למשך מי יודע כמה זמן. הדלקתי את שני הנרות האחרים והנחתי
אותם על החנוכייה. מה שהאיר לי קצת את החדר.

כשחשבתי שהמצב לא יוכל להידרדר עוד גיליתי שנשארה לי רק סיגריה
אחת בקופסה. הדלקתי את הסיגריה עם המצת, נשענתי בנוחות על
הספה, הרמתי את הרגל הכואבת על השולחן והתחלתי ליהנות מהמצב
שהקב"ה שלח לי. עצמתי עיניים ונהניתי מכל שאכטה מהסיגריה
האחרונה בזמן הקרוב. היא עוד רצתה שאני אפסיק. ביקשה ממני שאני
אפסיק בשבילה, ואמרה שזה יעשה לי רק בריאות. הכלבה הזאת דאגה
רק לאינטרסים של עצמה, בכלל לא היה לה אכפת ממני, בכלל לא היה
לה אכפת מכל מה שסבב אותה. אבל אני הייתי מאוהב בה, ואף אחד,
אפילו הקב"ה, לא היה מונע ממני מלהישאר איתה לתמיד.

האפר של הסיגריה נפל לי על החולצה והסית אותי מהמחשבות על פעם.
הרמתי את המאפרה מהשולחן והתחלתי לאסוף בכמויות מזעריות את
האפר למאפרה שהייתה מלאה בבדלי סיגריות ישנים ומסריחים. שוב
נשענתי אחורה, הרמתי את הרגל ושקעתי במחשבות.
נזכרתי בלילה האחרון שלנו ביחד. אחרי מה שהיא עשתה. בלי בושה
היא חזרה למיטה שלנו, ושכבה איתי. אני בטוח שהיא ידעה שזה
הלילה האחרון שלה איתי ובגלל זה היא נתנה לי ביצועים שלא ראיתי
אותה עושה אף פעם. בחיים לא נהניתי ממנה כמו שנהניתי באותו
הלילה. אבל הרגשתי שמשהו שונה. מיד אחרי זה היא הלכה לישון עם
הגב אליי, כשאני מסתכל לה על הגב, ומתכנן את הבוקר שלנו ביחד,
את היום הגדול.
אבל כשקמתי היא כבר לא הייתה שם. היא רק השאירה לי פתק על
הדלת. עזבתי. ככה היא אמרה. הייתי שבור. כשחשבתי שהחיים שלי
הולכים להסתדר, פתאום היא עזבה אותי.
יום אחרי מישהו התקשר. בחור. הוא חיפש אותה. כשאמרתי לו שהיא
לא נמצאת, הוא אמר לי למסור לה הודעה: "אני מחכה לראות אותך
שוב, נהניתי בפעם שעברה". ישר הבנתי.

ברגע שכיביתי את הסיגריה במאפרה הקב"ה שלח לי את האור בחזרה.
כיביתי את הנרות. חזרתי צולע אל החדרון ליד המטבח, שמתי את
החנוכייה במקום, ועשיתי את כל הדרך חזרה לספה. הדלקתי את
הוידאו, ולחצתי על פליי. הפשלתי חזרה את המכנסיים למטה והמשכתי
לצפות בסרט, בדיוק מאיפה שהפסקתי, חושב על מה שהיה יכול להיות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקרשר לסלוגן
ממקודם, זו
הייתה רק
מטאפורה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/6/06 21:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שדמי רגב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה