לפני כשנתיים, ירדו אלינו מהשמים זוג מלאכים, זוג טווסים,
פרחים-חיים, פרחי-אלוהים, ההולכים על שתיים. יום אחד בהפתעה
גמורה, נחתו בחצרנו, מרצונם החופשי, ציפורי גן-עדן, מתנה
מאלוהים... אפשר לצפות בם שעות, כיצד הם מביטים על עצמם
במראות, איך הטווס פורס זנב, מניפת-צבעים מתחלפים בקסם אלוהי,
פעם זהב ופעם כתום, פעם ירוק ופעם כחול, כל צבעי-הקשת מהם
נשקפים, כמו זיקוקים-חיים...
בבוקר כשאני מתעוררת ומביטה סביבי, מכל חלון משתקפת
תמונה מרנינה אחרת. לבית שלנו שנים-עשר חלונות, סביב סביב
לגן-העדן... ובגן-העדן, חיים בהרמוניה: חתולים, ציפורים,
עטלפים, לפעמים באים "זנבנים", לזמר בין ענפי-העצים. צפרדעים
ירקרקות מקפצות בדשא הירוק, דגי-זהב שטים בברכה, תרנגול
אדום-כרבולת, מופיע לעתים לביקורת, ובין כל אלה, מתהלכים
בגאווה זוג טווסים. תמיד ביחד, אף פעם הם לא רבים, זוג-אוהבים,
הוא והיא, טווס וטווסה, ציפורי גן-עדן, מתנה של החיים...
איך הגיעו אלינו הטווסים? זה סיפור מדהים, לפני כשנתיים
הביא אותם יורם חמו, מצופר לפארק-ספיר, שיחיו במקום חלום שיש
בו חופש, מרחב ומזון, אך הם העדיפו אחרת... כעבור שבוע או
שבועיים, ראה אותם איש שמורות-הטבע, פורסים כנפיים ועפים ישר
לספיר, וזה לכשעצמו דבר די נדיר! הם עפו ישר ונחתו, לא פחות
ולא יותר, מאשר אצלנו בחצר... יחד עם החתולים הם אוכלים מאותה
הצלחת, הם לא מפחדים מבני-אדם ונותנים לגעת בם, בעדינות כמובן.
הם שקטים ונוחים, וכולם אותם אוהבים, אפילו החתולים והכלבים
רוכשים להם כבוד, אידיליה אמיתית...
בבוקר מחכים הטווסים שנפתח להם את הדלת, הם אוהבים
להיכנס לסלון, ולהביט על עצמם במראות התלויות על הקירות. אך,
מאחר שהם מלכלכים, התקנו להם מראה בחצר, למולה הם עומדים
ומבטים בעצמם שעות... הם פשוט אוהבים את עצמם ויודעים מי הם
באמת, ציפורי גן-עדן אמיתיים. בשעות השקיעה הזהובות, "מחזר"
הטווס אחרי הטווסה, פורס מניפה של זהב, משיק בנוצותיו, ומשמיע
קולות רשרוש נסתרים, מיערות קדמונים. הטווסים באו אלינו מארץ
האגדות, הם עצמם אגדה מהלכת על שתיים...
אבל, הלילה קרה דבר נורא, כל השכונה התעוררה לקולות
צריחותיה של הטווסה. כל הלילה היא הסתובבה חסרת מנוחה, וחיפשה
את בן-זוגה, הטווס-פאר-הזנב, הוא פשוט נעלם, כאילו האדמה בלעה
אותו...
בבוקר, נפתרה התעלומה, השכנה סיפרה שאתמול היא ראתה,
איך השכן הגר ממולה לוכד את הטווס, וכולא אותו בכלוב קטן, ללא
מרחב, וללא חמלה... נדהמתי, זה לא יכול להיות! והוא עוד טוען
שהוא אוהב חיות, זה לא יכול להיות! ומיהו השכן, אם לא זה,
שתמיד עושה צרות, ושאף אחד לא רוצה שום עסק איתו? פתאום,
אחרי שנתיים, הוא "נזכר" שהטווסים הם בעצם שלו... ובלי לשאול
אף אחד, הוא פשוט לכד את הטווס. אך, את אמת, יודעים כל השכנים,
הוא פשוט חמד את הטווסים, את נוצותיו של פאר-הזנב ועיקר שאפשר
למכור אותם, איזה עסק מצוין! כמה זה עצוב וכמה זה כואב
שלחמדנות אין גבולות ואין אלוהים...
ובינתיים מה לעשות? זוג-טווסים, זוג-אוהבים, קוראים זה
לזו, משני עברי הגדר וכלום לא עוזר, הכלוב נשאר סגור... והלב
נשבר לרסיסים... ובזה לא תם הסיפור, למחרת, קיבל שכן, תאבון
גדול עוד יותר, ובלי היסוס, הוא לכד גם את הטווסה ו"השיב" אותה
לחיק אהובה... ועתה, שניהם אסורים, יחדיו הם חולקים את גורלם
המר "בכלא". מה חטאם ומה פשעם? ציפורי גן-העדן לכודים, וכולם
דוממים! רק כעבור שבוע כשמשטרה סוף סוף התערבה, שוחרר הטווס,
אך הטווסה נשארה כלואה, התחלפו היוצרות, עכשיו, הטווס צורח
בלילות... חלף עוד שבוע, והמשטרה שיחררה סוף סוף גם את הטווסה,
אך, מה לעשות? השכן כל הזמן, עורב בפינה, ומחכה להזדמנות
הראשונה, ללכוד אותם, מאיים ומקלל כל הזמן, ומה שעצבן אותו
באמת, הוא זה, שבכל פעם כשהטווסים שוחררו, הם חזרו מרצונם
החופשי לגן-העדן שהם בחרו...
ואז, בערב ששי ראו את השכן ובנו, "הגיבורים-האמיצים",
יוצאים כגנבים בלילה ויורים על הגג, היכן שהטווסים ישנים,
וקריאת צהלה פילחה את האוויר: "היא נפלה"... היא נפגעה...
ואנחנו התמימים לא הבנו, לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות אצלנו
ברחוב, מתחת לאף. כל הלילה, ללא הפסקה, צרח הטווס ואף אחד לא
שאל, למה?...
ובערב חג שבועות הקדוש, כשמלאכים משמים, צפו בחמלה, על
העולם ועל הטווס המתבונן בתום במראה התלויה בחצרנו בכניסה
למטבח, הוא ירה ופגע ברגלו של הטווס- ועל המראה הותז הדם...
וגן-העדן נעלם, והקולות נדמו... וכולם מחרישים, וגם המשטרה
מעמידה פנים שהיא חסרת-אונים, לאן הגענו חברים-שכנים, שאנו
מאפשרים לאלימות לנצח, פה, אצלנו, בחצר? ומי שחושב שבזה תם
הסיפור, טועה! האלימות רק התחילה בטווסים! ואם לא נעצור את
החושך כאן ועכשיו, לאן נגיע? ציפורי-גן-עדן פצועות לכודות
וקולם נדם בתוך כלוב הקטן, מה בוער? זה בסך הכל הטווסים...
והרי הטווסים הם סמל התום והחופש... אך, האלימות לא מבחינה בין
תום לרשע...
יש אנשים חסרי-לב שלא אוהבים חיות באמת, אנשים אלה עדין
חושבים: שהחיות הם רכושם הבלעדי, ושהם רשאים לפגוע בהם, ולעשות
להם כל מה שעולה על ברוחם! מי שמתעלל בחיות מתעלל גם באנשים...
החיות אינם רכושינו, ולא ה"צעצועים" שלנו, החיות הם באחריותנו!
אסור לנו להתעלל ולהרוג אותם, ולהפוך אותם לשעיר-לעזאזל! הרי
אנחנו מצווים לשמור על החיות... שיהיה להם טוב ושהם לא יפריעו
לשכנים, ולא יפגעו באחרים. רק מי מטפל בחיות שלו באהבה ובכבוד
ולא פוגע בחיות אחרות, הוא אכן אוהב חיות אמיתי, וממילא הוא גם
אוהב אנשים ונותן כבוד לחיים. למה אנחנו חובקים ידים וממלאים
את פינו מים, האבדה החמלה בעולנו? |
