קמתי בבוקר עם חיוך, שנים רבות שזה לא קרה. ממש כאבו לי
החניכיים, שיערתי, "בטח ישנתי ככה כל הלילה". צעדתי אל
השירותים אוחז בפני. בעודי מביט באסלה, משום מקום, שמעתי מן
המהום... המהום של אושר, מן שיר בוקר חביב ומוכר, "זה בטח לא
אני", אמרתי, אך הבטתי לימיני ולשמאלי, היינו רק אני והאסלה.
"מוזר", אמרתי בהביטי באסלה המתמלאת צהוב כהה, "אמנם השלפוחית
שלי ביישנית, אבל אני די משוגע לדמיין שהאסלה מזמרת לקראתה".
הבטתי במאגר המים הצהוב המצטבר ולבסוף לחצתי על הידית, וראיתי
איך הצהוב- אמוניה, הופך לכחול- פירות יער.

פסעתי אל המקלחת, נכנסתי לדוש החם, ולאחר מכן היישר אל טקס
צחצוח השיניים, לקחתי את המברשת החדשה שקניתי יום לפני ב-23.99
ש"ח- "דאבל קרוס אקשן" שמה (שם שלא יבייש את המסוקים הכי
מתקדמים בצבא ארה"ב, אבל עדיין... כולה מברשת שיניים). הנחתי
את משחת השיניים על המברשת, אותה המשחה, שגם מרעננת, גם מונעת
עששת, גם שומרת על השיניים למשך 24 שעות וגם מלבינה את
השיניים, ובכל זאת אין שום דרך להסביר שלמרות כל זה ענף רפואת
השיניים מגלגל מיליארדי דולרים על טיפולים מדי שנה.

הכנתי את פניי בחמיצות למפגש בין המברשת המשוחה לחניכיים
הרדומים, אך רגע לפני, כבכל יום, הגנבתי מבט למראה שעל הקיר,
לראות שוב את אותו הפרצוף שאני רואה מדי בוקר כבר 26 שנה...

יצור רב עוצמה עמד אל מולי במרחק נגיעה... "רגע!!!", נבהלתי...
"זה לא אני... מממ... ממ... מי אתה?"

היצור שניצב מולי, היה הרבה יותר חזק, הרבה יותר יפה, הוא פשוט
היה הרבה יותר... הוא היה מושלם! כל מה שאני לא. הפחד הקפיא
אותי. לא זזתי, מלמלתי, "זה חלום... זה חלום... זה חלום...",
עצמתי את עיניי בכל הכח וניסיתי להתעורר מהחלום הנורא שאני
נמצא בו.  
כשפתחתי את עיניי, הוא עדיין היה שם, עמד וחייך.

הבטתי עמוק לתוך המראה. מבטו  היה תמים וצעיר. עם חיוך קורן
מאוזן לאוזן, רעננות פניו הקרינה אושר ועוצמה, הוא היה יפה...
"אבל איפה אני", שאלתי בליבי, בעודו מביט בי במבט סקרן, כאילו
ממתין שאפצח בשיחה.
"עדי?" שאלתי אותו בקול, והוא החזיר לי בשאלה דומה... חייכנו.

"אז אתה המהמהם?" שאלתי בסקרנות... הוא לא ענה, אך החזיר מבט
של מבוכה. נוכחותו החלה להיות נוחה לי, אמנם הוא הופיע משום
מקום, אך הרגשתי שאשמח אם יצטרף לצחצוח. הוא שלף מברשת זהה
לשלי. התחלתי לצחצח בתנועות סיבוביות ולמרבה הפלא, הוא חיקה כל
תנועה ותנועה משלי, רק עם חיוך לבבי... הרהרתי, "אני? מודל
לחיקוי? טוב, כנראה שאני מצחצח שיניים ממש טוב, אם הוא בא
במיוחד". אבל אז גם הוא חיקה אותי בגילוח, בדאודורנט, ואפילו
את מקלות האוזניים הוא זרק לפח זהה לשלי.

הוא היה מאוד חביב, וחשבתי, שיהיה מאוד נחמד אם יבוא איתי
למכללה ואכיר לו את חבריי, אך לצערי הוא לא יכל להצטרף, שכן גם
הוא סטונדט. רגע לפני שעזבתי את המקלחת, הרגשתי מן מועקה, הוא
עצר אותי עם מבטו, והבחנתי  שגם עיניו בוהקות, "היה נפלא להכיר
אותך" הרהרתי, והוא הנהן בהסכמה, כאילו שמע את מחשבותיי.

ידענו שהמפגש הבא יהיה עוד המון זמן, שכן אהיה עסוק מאוד
בלימודיי, ולו? לו יש עוד אנשים לבקר, כי הרי חוץ ממני יש עוד
כאלה שקמים עם חיוך על הבוקר.