כתבתי פעם הספד, הספד לסופר, הספד לעצמי.
היום אני יושב כאן בחדרי וחושב על הספד שעליי לכתוב לחברים
שלי, לשותפים שלי, לאלה שנהרגו היום.
אני לא כותב אותו כדי לצאת ידי חובה אלא כי האנשים הללו הם
אנשים שלמדתי להעריך ולאהוב תוך כדי העבודה איתם במעבר.
אני יושב וחושב על הספד לארבעה חברים הי"ד ואני אפילו לא יודע
את שמם עדיין, עוד לא אמרו לנו כלום. גם בחדשות עדיין אין
כלום.
מחר אולי אלך לבית הקברות.
שוב אותו סרט האימים שבו אני קובר את אלה שאני אוהב, שוב אני
מלווה בדרך האחרונה.
אנשים צעירים, רובם בני עשרים פלוס, חבר'ה שעוד הכל לפניהם.
לימודים, עבודה, משפחה, אושר ועושר. אבל איזה מין אושר יש
במוות?
אני לא יודע איך אוכל להתייצב שוב בעוד מספר שעות מול
האוכלוסייה הפלסטינית, אני לא יודע איך אוכל להתנהג אליהם
בכבוד שדורשים ממני לתת להם, איך אוכל להביט בעיניהם הצוהלות
שאומרות "יש! הרגנו עוד יהודים!!!". איך אוכל להתקרב לאנשים
הנתעבים הללו בכלל?
היום הסבלנות שלי התפוצצה לרסיסים, הדעות שלי השתנו בבת אחת,
אין בשבילי יותר מוסטפא מסכן שרק סובל מהמלחמה הזו.
מבחינתי כשאחד נופל, כולם נופלים איתו.
האנשים היקרים לנו, אלה שהלכו מאיתנו, כולם שירתו את המדינה,
שירתו בצבא ההגנה לישראל ואחרי זה חלקם המשיכו להגן עלינו
בגופם ובנשקם כמאבטחים אזרחיים בשטחים, לאנשים האלה מגיע יותר
מהצדעה, יותר משלוש יריות כבוד, הרבה יותר מצל"ש.
מגיע להם לחיות.


                                   נכתב זמן קצר אחרי פיגוע
במעבר
                                   ארז "מגן 12"בתאריך
14/01/04
                                   ומוקדש לארבעת ידידיי.
הי"ד.


14/01/04 ארז