תקראו לי מטומטמת, תקראו לי מפגרת, תקראו לי לארוחת ערב אבל
אני אוהבת כלבים, אוהבת ממש, שרוטה. אני אוהבת כלבים הרבה יותר
מאשר אנשים מהרבה סיבות - אנשים הם יצורים רעים, בוגדניים,
אכזריים. כלבים, כלבים הם יצורים מקסימים, מדהימים, יפים
מבפנים ומבחוץ, נאמנים ועוד ועוד ועוד.
אני כותבת את זה עכשיו, כי בדיוק ברגעים אלה הכלב שלי עובר
ניתוח. עושים לו אמפוטציה או בלשון העם כורתים לו את הרגל.
לפני שנה בערך הסבתא החכמה שלי, שזקוקה לסיפור שלם בזכות עצמה,
שחררה אותו לבד החוצה והוא נדרס, הרגל שלו נשברה. בקיצור, אחרי
הניתוח הרגל כבר הייתה משותקת וכל השאר היסטוריה.
הייתי צריכה להשאיר את המסכנון שם עד הניתוח ובמקום ללכת הביתה
ישבתי ליד הכלוב שלו, שהיה קרוב להרבה מאוד כלובים אחרים ובהם
עוד כלבים, כולם אחרי ניתוחים מקבלים אינפוזיות ממש כמו החולים
שלי (אני אחות). ישבתי שם על הרצפה ובכיתי, בעיקר בכיתי על זה
שאין לי יכולת לקחת את כולם אליי, להרעיף עליהם אהבה שאי אפשר
לתאר במילים ובכלל להקיף את עצמי בהם.
זה היה אחד מהרגעים (יש לי רבים כאלה) שבו הבנתי שלהתחתן אין
מצב, כי בשביל זה אני צריכה למצוא מטורף כמוני ואין לי חשק
לתלות מודעות היכרות באברבאנל, אני לא אוכל לחיות עם מישהו
ש"אוהב כלבים אבל מרחוק". איכס.
ועל ילדים בכלל אין מה לדבר, הרי אם היו ילדים בכלובים ההם
סביר להניח שלא היה לי כל כך אכפת.

עכשיו הכלב שלי כבר בבית בלי רגל וגם בלי אשכים כי "אם כבר הוא
תחת הרדמה, בואי נטפל בהכל", טוב, אדוני הוטרינר. והוא כזה
גיבור, הוא הולך יופי ולאט לאט מתאושש (אולי שכחתי לציין אבל
הוא ממש זקן בן 15).
הוא האהבה שלי.
קוראים לו ג'קי ואני מקווה שנכונה לנו עוד תקופת מה של אושר
ביחד.