צלצול.

זה הצלצול לסוף הלימודים.
תודה לאל שהלימודים נגמרו עכשיו. המבחן בפיזיקה הלך נורא, אני
בטוחה שנכשלתי. לא ידעתי שום דבר, למרות שהתכוננתי יומיים
לפני. עכשיו כל מה שאני רוצה זה ללכת הביתה, לבד. אני לא אעבור
דרך בתי-הספר. אני אעבור דרך הרחובות הצדדיים, לבד, בלי אף אחד
אחר, ואקווה שאני לא אתקל באף אדם שאני מכירה. לא רוצה גם
להגיד שלום לאף אחד.
אולי אני בכל זאת אלך הביתה עם דנה. דנה דווקא בסדר, עם דנה יש
לי שפה משותפת.

תודה לאל ששמתי לב מה השעה. שלוש ועשרים. אם הייתי יוצאת דקה
מאוחר יותר עוד הייתי מאחרת לישיבת הצוות של הנוער העובד. יש
לי גם פעולה להעביר היום. תודה לאל שיש לי את הנוער העובד, אני
שונאת להיות בבית, לבד, או עם ההורים.
יצאתי מהבית כבר, ואני בדרך... כל הירוק הזה עושה לי להרגיש
מאוד מנוכרת. המון עצים, המון שיחים... המון כסף השקיעו בטיפוח
של העיר הזאת.

"מותק, רוצה טרמפ?" אני מתעלמת מהם. אנסים, רוצחים... אין להם
באמת סיבה לרצות לתת לי טרמפ. זה מפחיד אותי, איך שהם האטו את
המכונית כשהם דיברו עלי. הפחד נשאר גם אחרי שהם הלכו. הם היו
בגיל צבא לפחות.

היום יש יום הולדת לענבל, אחת מהמדריכות בנוער העובד. צריך
לקנות לה מתנה. כל אחד מאיתנו יביא עשרים שקלים, וביחד נקנה לה
גיטרה במאה ועשרים שקלים. גיטרה אמיתית ואיכותית, לא צעצוע.
גיטרה מעץ. אני כל-כך מקנאת בענבל על שהיא יודעת לנגן. הלוואי
והייתי יודעת לנגן על כל דבר.

הייתי צריכה לרוקן את הזבל שוב. הגיע התור שלי. יום שני, ככה
זה. אני שונאת את ימי שני. צריך לפנות את כל הזבל שכל החניכים
וכל המדריכים זרקו לפחים היום ואתמול, כי בימי ראשון סגור פה.
התחלתי לגרור את הפח, וכשרוקנתי אותו ראיתי פרווה. זה היה
חתול. לשנייה הייתי בטוחה שהוא הולך לקפוץ עלי ולשרוט אותי,
אבל כשראיתי שהוא לא זז ושהפה שלו נשאר פתוח, הבנתי שהוא מת.
כשיצא לו זבוב מהפה, אז צרחתי.
אז שמעתי את הילד הקטן הזה שם, אלישע, אומר לחבר הג'ינג'י שלו
"מהר, תברח!". הם ילדים קטנים, ואני כבר עברתי את המתכונת שלי
בספורט. קיבלתי שישים, זה עדיין יותר טוב מהם. ילדים קטנים
ומפגרים, אני שונאת אותם. הם לא מפחידים אותי.
רצתי אחריהם עד שתפסתי אותם.
"למה זרקתם את החתול לפח? למה?"
"אבל הוא היה מת לפני שמצאנו אותו", אמר אלישע. אידיוט מושתן,
תת-אדם מגעיל. צריך להשמיד אנשים כמוך. אני יודעת שאתה רצחת את
החתול, אני פשוט יודעת את זה. כי לא ניסית להצדיק את עצמך. לא
אמרת שזרקת אותו לזבל כי הוא היה מת, אמרת שהוא היה מת לפני
שמצאת אותו. ניסית להוכיח לי שלא אתה הרגת אותו.
בסופו של דבר לא עשו להם כלום. הוא טוען שהוא זרק חתול מת
לזבל, מה אפשר לעשות לו.

"ריבי, אני לא מאמינה שעשית את זה! חסרים לנו עשרים שקלים!
עכשיו איך נקנה לענבל את הגיטרה?". היא צעקה עלי. אני שונאת
כשצועקים עלי. ואני שונאת אותך. כלבה. תסתכלי על עצמך, יא
אנורקטית. הבטן שלך מתחברת לגב. את חושבת שזה יפה? לא. זה לא.
זה לא יפה. אני שונאת כשצועקים עלי.
"אני מצטערת, ראיתי שאני אאחר אם אני לא אצא מייד מהבית ושכחתי
את הארנק"
"לא יעזור לך להצטער, אין לנו פה את הכסף".
כמה דקות של שתיקה, בהייה באוויר. לא מסתכלת לאף אחד בעיניים.
מסתכלת על הנעליים של דנית, ולא על שלי, כי שונאת להסתכל למטה.
שונאת.
"סליחה, למישהו פה חסרים עשרים שקלים?"
כולנו הפנינו את הראש בבת-אחת לעבר מקור הקול.
וואו.
הוא היה יפה.
היה לו שיער חום, גלי שכזה, עד הכתפיים, ועיניים ירוקות-חומות,
עם מסגרת אפורה כזאת. חולצה שחורה. תיק בית-הספר עליו. קצת
יותר גבוה ממני.
וואו.
"כן, הסתומה הזאת פה צריכה". עיקמתי את המבט שלי אליה. מי זה
הבחור הזה?
"כן... אני.", עניתי לו. הוא פשוט הוציא עשרים שקלים מהכיס שלו
ונתן לי אותם.
כשהוא התקרב אלי הלב שלי פעם. לא ידעתי מה להגיד. והוא, הוא רק
חייך, ואז הסתובב והלך.
הוא פשוט הציל אותנו.
למה אני לא פוגשת בנים כאלה ביום-יום? אני בעוד אחד-עשרה
שבועות בת שש-עשרה.
אני רוצה להתחתן איתו. מי זה הבחור הזה?

מקבלים טלפון, ענבל חולה. רונה אמרה שהיא תעבור בבית שלה, ותתן
לה את המתנה והברכות. עלי עבר יום נוראי, ואני רוצה כבר ללכת
הביתה לישון. שיעורים במתמטיקה אני כבר לא אכין. אין לי כוח,
ואני ממילא שונאת את המקצוע הזה.

נכנסתי בשקט הביתה, שאמא לא תראה אותי. נכנסתי למיטה וכיביתי
את האור. הורדתי את החולצה המגעילה של בית-הספר שלי, ונכנסתי
למיטה. למה לא הסתכלתי על החולצה שלו? בטח הייתי מגלה איפה הוא
לומד. היה לו תיק על הגב, בטח הוא חזר מבית-הספר.
זה לא כאילו הייתי עושה עם זה משהו.
כל המחשבות האלה, בלילה, לפני שאני הולכת לישון. אני אדם קטן,
חלש ופחדן, שלא מסוגל להתמודד עם חזקים ממנו, ובכל זאת אני
מתמסרת אליהם כל-כך בקלות. ואני לא יודעת אם אני אי פעם אצא
מזה. לא נראה לי שאני אי פעם אצא מזה.

בחלום שוב ראיתי את זה. אני עומדת מול הכיתה, ולא יודעת לחשב
כמה זה שלוש כפול ארבע. זה היה עוד כשהמחנכת שלי היתה רוחל'ה.
הבנות צוחקות עלי. גם הבנים צוחקים עלי. כולם צוחקים, וקוראים
לי טיפשה. אני שונאת אותם. אני מפחדת מהם.

צלצול.

זה הצלצול של השעון המעורר.
תודה לאל שאתמול נגמר עכשיו.