בשקט, בשקט, שאף אחד לא ישמע, נכנסת לחדר שלו, הסתכלת על גופו
נח בשלווה על המיטה, נושם ונושף באטיות, תיארת לעצמך כמה הוא
עייף, יצאת החוצה והחלטת לחכות עד שיתעורר, במקום להעיר אותו,
כמו שרצית בהתחלה; חשבת לעצמך, שבמילא הוא יקום עוד מעט, וגם
ככה היה לו יום ארוך.
אחרי שעתיים הוא התעורר, שערו הבלונדיני פרוע, הזכיר לך קצת את
הימים שלפני שסיפרו אותו בצבא. נכון שמאז השיער כבר ארך קצת,
אבל לא כמו פעם.
את הלכת לקראתו וחיבקת אותו. עברה לך בראש המחשבה שאולי את
מגזימה קצת, בסך הכל לא ראית אותו שבוע, לא משהו רציני, ובכל
זאת, ציפית לרגע הזה כל כך.
הוא חייך אלייך, ועצר אותך כשהתרוממת קצת כדי לנשק אותו, לא
הבנת וטיפה נבהלת, אבל כשהוא אחז במברשת השיניים הכחולה, הבנת
ונרגעת.
הריח שלו, הריח שאת כל כך אוהבת, היה אז כל כך קרוב.
אתם הייתם שניכם במיטה שלו, חלקתם רגע של קרבה אין-סופית, לא
היה צורך במילים בשביל לתאר כמה זה היה חשוב לך, להיות איתו
שוב.
העיניים שלך התעייפו והחלו להיסגר בקלילות, אבל משהו הפריע לך
להירדם, לא יכולת להפסיק לחשוב.
שום דבר לא היה שונה באותו שבוע.
הוא שוב עשה שבוע בצבא, חזר הביתה, ושוב את חיכית לו שיתעורר,
אבל הפעם הכל היה עצום יותר, מרגש יותר, משהו הרגיש מיוחד,
כשלא הייתה לכך סיבה אמיתית, זה הרגיש מוזר, וזה לא יצא לך
מהראש.
הוא נישק אותך קלות על השפתיים, ואמר לך שהוא אוהב אותך, את
נאחזת במילים ושוב המחשבות הציקו לך.
את הכרחת את עצמך להפסיק לעשות עניין מכל שטות.
את עצמת את עינייך ונרדמת, בבוקר הכל יהיה יותר טוב.

זהו, נגמר סוף השבוע, מחר בחמש הוא יקום ויחזור לצבא, עוד שבוע
לחכות לו, אולי יותר.
הפעם התעוררת ללוות אותו, למרות שאף פעם לא עשית את זה.
הוא תמיד היה יוצא בשקט, בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע, והיה הולך
לתחנת האוטובוס שנמצאת ממש מעבר לפינה.
עכשיו הוא הסתכל עלייך מחלון האוטובוס, ושלח לך נשיקה; את
נופפת לו לשלום ברגע שהאוטובוס התחיל לנסוע.
לפתע הרגשת דקירה קטנה בלב.
את חזרת הביתה, ברגל, את היית צריכה לחשוב קצת, שוב משהו הציק
לך.
היית כבר קרובה הביתה, הנה, זה פה מעבר לכביש.
היית שקועה בזיכרונות על הפעם הראשונה שהוא נסע, על איך הוא
נתן לך מכתב רגע לפני שנסע, והשביע אותך לקרוא אותו בבית; לא
יכולת להתאפק, אז קראת אותו בדרך, בדיוק באותה הדרך שאת עוברת
עכשיו.
ירדה לך דמעה, ובצד העין התחילה להופיע עוד אחת.
מיהרת לנגב את עינייך, חשבת שאין סיבה לדמעות, הרי זה היה רגע
מאושר, ממש כמו הרגעים שהיו לכם בסוף השבוע הזה.

עכשיו את ישנה, חושבת, תמיד חושבת.
אף אחד לא יודע על מה; לפעמים הוא חושב, שאפילו את לא יודעת על
מה את חושבת.
גם הוא נזכר לפעמים איך הוא נתן לך את המכתב רגע לפני שנסע,
וישב באוטובוס, ותיאר לעצמו, שכמו שהוא מכיר אותך, את בטח
קוראת אותו בדרך. הוא באמת הכיר אותך טוב.
הוא יושב עכשיו ליד המיטה שלך, מחכה שתתעוררי, כמו שפעם את
היית מחכה לו, שיתעורר.
הוא מסתכל על שערך השחור ומלטף את פנייך בעדינות.
הוא עוצם את עיניו, ודמעה קלה משתחררת ברגע חטוף, הוא קם ויוצא
החוצה.
את עדיין ישנה, כמו תמיד, חושבת.
אולי את נזכרת שלפני כמה זמן, לא הרבה זמן, קמת בבוקר, שלא
כהרגלך, ללוות אותו לתחנת האוטובוס.
את נזכרת איך החלטת לחזור הביתה ברגל, למרות שידעת שהדרך
ארוכה.
את נזכרת, איך נזכרת ברגע שהתחלת לקרוא את המכתב שהוא נתן לך
באותה דרך, בדיוק לפני אותו כביש, שעמדת בו באותו רגע, בדיוק
באותו כביש שממנו הגיע האמבולנס, כדי לפנות את הפצועה מתאונת
הדרכים.
הסתכלת עליה מהצד וחשבת, איזה מסכנה היא, ושלאף אחד זה לא
מגיע, איך חשבת על כל האנשים שאוהבים אותה, שבעוד כמה דקות
ידעו על מה שקרה לה ויסבלו נורא.
הסתכלת עליה מהצד, ופתאום חשבת שהיא נראית לך נורא מוכרת,
נבהלת, דקירה קטנה בלב הפריעה לך, התקרבת אליה יותר, צץ בך
הפחד, שיכול להיות שזאת מישהי שאת מכירה, חברה או סתם מכרה.
התקרבת אליה עוד קצת, אבל היה קשה לך לזהות בוודאות מי זאת, כל
הדם על הפנים הפריע לך, והלחץ הפריע לך לחשוב.
לפתע זיהית צלקת קטנה על היד שלה.
ואז חשבת, ניסית להיזכר מאיפה היא מוכרת לך, הקולות מבחוץ
מפריעים לך לחשוב, כל האנשים, כל ההמולה.
חובש אחד דוחף אותך מבין כל ההמון, כדי להגיע אל הפצועה. את
מאבדת שיווי משקל וצונחת אל הרצפה.
היד שלך השתפשפה קצת, את מסתכלת על היד בהבעה של כאב קל,
ופתאום כל הקולות מבחוץ נעלמים. לפתע את מזהה על ידך צלקת
קטנה; את נזכרת שכשהיית איתו לפני שנה בטיול בצפון, הלכתם
לאורך נחל ארוך, והחלקת על אבן שנחה לה בצידי הדרך, נפלת
ונשרטת ביד. זה כאב קצת, השריטה הייתה די עמוקה, אבל זה עבר
בסופו של דבר.
רק צלקת נשארה לך בסוף, צלקת קטנה, ממש פיצית, שאף אחד אחר לא
היה שם לב אליה, אבל את הכרת אותה, גם הוא הכיר אותה, הרי הוא
היה שם איתך, גם כשנפצעת, וגם כשנרפאת.

הוא מתחרט, ונכנס שוב לחדר שלך.
הוא מתיישב ליד המיטה שלך, ואוחז בידך, הוא מסתכל על הצלקת
הקטנה הזאת, וחושב, על כמה שזה אירוני, שצלקת אחת קטנה, שאף
אחד לא היה שם לב אליה בכלל, שינתה לך את החיים.
הוא חושב לעצמו, שהוא היה שם כשנפצעת ונשרטת, והוא היה שם
כשנרפאת ונשארה לך הצלקת.
הוא נשבע להיות איתך כך גם הפעם.
רק שהפעם הוא לא היה שם כשנפצעת, הוא לא יודע שהוא גם לא יהיה
שם כשתירפאי.
אולי בגלל שכבר לא תירפאי.
אולי, כל מה שנשאר לך לעשות זה לחכות לו, בשקט, בשקט, שאף אחד
לא ישמע.
את חושבת לעצמך, שבמילא נמאס לך לחשוב.