במחויבות האישית בכיתה י', ביקשתי מהמחנכת שלי, רחל, לעזור
לזקנים - לארח להם חברה לעשות להם קניות וכל מיני שליחויות. את
רחל הבקשה הפתיעה. רחל הייתה מורה לספרות וגם המחנכת שלנו
בכיתה י'. היא הבטיחה שהיא תבדוק את הנושא בשבילי.
יומיים אח"כ נתנה לי רחל כתובת של אדם מבוגר שביקש חברה לשעות
אחר הצהרים בימי ראשון ושלישי.  
הכתובת התגלתה כמעין חורבה, מעין טירה בין פתח תקווה לראש
העין.
נעמדתי ליד מה שנראה כדלת הכניסה והקשתי עליה. עברה דקה ולא
נשמעה תגובה. התיישבתי על סלע שהיה ליד המשקוף. מתוך המבנה
נשמעו צעדים ויללות של חתול. הדלת נפתחה ומצאתי את עצמי עומד
מול אדם מבוגר ששערו מאפיר, מבנה גופו גמלוני ועיניו שחורות
וגדולות. "בבקשה," הוא פתח ואמר, תיכנס."
נכנסתי פנימה.
"בוא אחרי." אמר.
הלכתי אחרי האיש. החתול עקף אותנו ונכנס לחדר שאליו נכנסנו גם
אנחנו.  היה זה המטבח. החתול התיישב על אחד הכיסאות והמשיך
לילל ללא הפסק.                                  
שאלתי אותו איך קוראים לחתול. "חתחתול." הוא ענה. "חתחתול ?"
שאלתי. "כן" הוא ענה. "אם כך", המשכתי, "אתה גרגמל ?".
הזקן התיישב ונאנח. לבסוף הוא פלט "כן, אבל יש לי סיפור קטן
לספר לך."
"אני מקשיב." אמרתי לו.
"אז ככה", הוא פתח בסיפורו, "ראשית, שמי אינו גרגמל, שמי הוא
גיורא. גיורא מל. בגיל עשרים ואחת, אחרי הצבא, סבא שלי נפטר
והוריש לי את הטירה הזו. עברתי אליה עם החברה שלי מהצבא. היא
עזבה אותי כעבור שנתיים. הייתי בדיכאון, יצאתי לטייל ביער
ופתאום נתקלתי בגור חתולים שילדים התעללו בו לקחתי אותו אליי
הביתה וטיפלתי בו.
הייתי מבשל לי ולו הייתי עובד בשדה שמאחורי הטירה. השדה מילא
את כל צרכינו. עברו שנים. בכל התקופה הזו לא ראיתי אפילו בן
אדם אחד. כשהייתי בן ארבעים, הם הגיעו."
"הם ?" שאלתי.
"היצורים הכחולים האלה, הדרדסים. הם רצו בעלות על שטח היער.
מובן שסירבתי ואז התחיל הטרור. הם היו דופקים לי על הדלת
בשתיים בלילה, זורקים אבנים על חתחתול ומקללים את אימא שלי ואת
אבא שלי שנהרגו בפיגוע, אתה מבין ?"
הנהנתי.
"שנה זה נמשך, בסופה של אותה שנה הרגשתי שאני לא יכול יותר.
התחלתי ללמוד בהתכתבות איך להיות קוסם. הבעיה הייתה שדואר מגיע
הנה אחת לכמה חודשים ולכן הייתי בפיגור. אבל המצאתי קסמים משלי
ונוסחאות.
הם הבינו שהם לא יצליחו לסלק אותי מפה, אז הם פנו למפיק
טלוויזיוני שיעזור להם. הוא הציע שהוא יפיק תוכנית שבה יהיו
יתארחו נציגים שלהם ואני. אני סירבתי והוא כנראה בתגובה החליט
להפיק סדרה חדשה, בה יתואר איך זקן מרושע מתעלל ביצורים קטנים
וחמודים."
"הגשתי עתירה לבג"צ על הוצאת דיבה, אבל המפיק זוכה מחוסר
ראיות. חודש אחרי שהתוכנית התחילה לרוץ, התחילו להגיע האיומים.
דברים שלא היו מביישים אפילו את הנאצים, ימח שמם. שנים נמשך
המאבק בינינו. אבל  בסופו של דבר הייתי חכם יותר המבני זונות
הכחולים."
הלכנו למטבח, להכין תה לשנינו ומרק לחתחתול.
"מה עשית ?" שאלתי.
"מכרתי את היער לרשות שמורות הטבע ויעצתי להם, לרסס את היער כי
יש שם 'טרמיטים'." הוא צחק, השתעל והמשיך - "טרמיטים, אתה מבין
? הייתי גאה בעצמי.
"עכשיו הם הפסיקו להטריד אותי, המנייקים." אמר הזקן ומזג את
התה לשתי כוסות זכוכית.
הסתכלתי החוצה וראיתי שכבר חושך. "אני צריך לחזור, ההורים שלי
ידאגו לי."
גיורא הסתכל על השעון קם וליווה אותי לדלת. "לך דרך היער ותגיע
לכביש עובר שם אוטובוס כל שעה." יצאתי החוצה ונפרדתי ממנו.
ביער, דרכתי בטעות על הגופה של דרדסית, ניסיתי להחיות אותה,
אבל הגופה שלה כבר הייתה קרה, יותר קרה מאבן.
קיללתי את גיורא בלב.