בית ראשון
הצצתי לרגע בחייו
וראיתי את היופי, החברים, האהבה, השמחה
ונמלטתי בבהלה.
איכשהו לא התאמתי לתמונה.

בית שני
היא הייתה אצלי לרגע
קטנה, שברירית, חכמה, מוזרה
לא ידעה כי מאחורי דלת נעולה
מסתתרת עדיין אהבה רדומה
שפעם מזמן נמלטה בבהלה.

בית מיותר
דורות של מורים לימדו הלכה.
תנו לו לצמוח לאט במנוחה.
אבל אני, אני רוצה להתבוסס בנפשו ולשאוב אל תוכי את כל הכאב
הצער
והבהלה.
ולהשאיר אותו קורן וזוהר ויפה ועשיר ומאושר.
ואני רואה אותם טועים.
ואיך אפשר?