[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יום של חורף וקשה לי. הוא לא התקשר. קבענו לצהריים והוא לא בא.
מאז אותו היום לא שמעתי ממנו. הוא פשוט נעלם לי מהחיים, סתם
ככה, קם והסתלק. הוא לקח איתו הכל, גם חלק מהדברים שהיו שלי.
אני נזכרת שקמתי בתוך מיטה זוגית, ושמתי לב שהוא לא שם. אפילו
לא השאיר לי מכתב, או מספר טלפון שאני אדע שהוא בסדר. אבל בעצם
הוא טיפוס כזה שתמיד ידע להסתדר, לא משנה איפה הוא היה, הוא
תמיד גרם לאנשים לחייך, גם אם היו עצובים.
באותו רגע שהאושר קם ונסע מהדירה שלי, הכל נראה פתאום יותר
גדול. המיטה הזוגית הייתה פתאום נורא ריקה, ובדירה היה המון
חלל מיותר שפשוט לא ידעתי מה לעשות איתו. האוויר התמלא בעצב
קודר, שרק בחורף הוא יכול להיכנס ולהתחמם בדיכאון שלי. כל עסקת
החיים נראתה לי פתאום נורא גדולה ומחייבת.

האושר היה עוזר לי ומונע מכל הקשיים והפחדים להיכנס.
לפני חודש אני והוא ישבנו ככה על המיטה, אחד מול השני, ונפטרנו
מכל הדברים שהפריעו לי  ומנעו ממני להיות מאושרת.
קודם-כל נפטרתי מההורים שלי, הם תמיד רצו שאני אהייה מישהי
אחרת וציפו ממני ליותר מדי, אז שמתי אותם בקופסא, אושר עזר לי
לארוז ושלחנו אותם לבית-יתומים להורים.
אחר-כך נפטרנו מהבית שלי. אושר עזר לי להבין שהוא יותר מדי מלא
בזכרונות כואבים מהעבר, ואם אני באמת רוצה להיות מאושרת אני
צריכה למחוק את העבר ולהסתכל קדימה. אז מכרנו את הבית לזוג
צרפתים, והשכרנו דירת 3 חדרים ברחוב האמצעי בסוף העולם 59, עם
מרפסת שפונה אל הים.
אחרי זה זרקנו את חבר שלי, אושר גרם לי להבין, שיותר טוב לי
בלי חבר, כי הוא בעצם גורם לי להרגיש לא בנוח עם המראה החיצוני
שלי ומערער את בטחוני העצמי. אז אני ואושר נפרדנו ממנו ביחד,
ושדכנו אותו לחברה הכי טובה שלי, שגם אותה עזבנו. שלחנו לה
כרטיס זוגי לכיוון אחד ישיר מהחיים שלי, והוספנו קופסת
בונבונירה שיהיה לה מתוק.
בסופו של דבר נשארנו רק אני והאושר, היינו יושבים ועושים רק
דברים שגרמו לי לחייך. אם נניח קראתי בספר והגעתי לפרק עצוב,
אז אושר היה קורע את הפרק, ואחרי זה היינו קוראים רק את הסוף
של הסיפור, אלא אם הוא היה עצוב, במקרה כזה אושר היה זורק את
הספר לפח ואת הסופר היינו שולחים לאי-בודד שיכתוב את הספרים
העצובים שלו שמה.
הייתה לנו טלוויזיה מיוחדת כזו רק עם ערוצים שמחים, כמו
תוכניות מצוירות וערוץ הילדים.
שהיינו הולכים להשכיר סרט, אז ישר היינו ניגשים למחלקת
הקומדיות, ושורפים את כל הדרמות והאלימות.

רציתי אותו כל-כך הרבה זמן, ואהבתי אותו יותר מכל דבר אחר, זה
אולי בגלל שלא היה לי אף-אחד אחר, אבל אושר אמר שזו לו הנקודה.
ומי אני שאתווכח עם האושר.
מאז שהייתי ילדה קטנה חיפשתי אותו ועכשיו שהוא סוף-סוף בא,
בגיל 22, הוא נעלם לי, ונשארתי פתאום נורא לבד. אני חושבת שאני
אפילו מדוכאת, אבל אל תגידו לו, כי אושר לא מרשה לי להשתמש
במילים מהסוג הזה בבית.

עכשיו,שהאושר הלך, אין לי סיבה להשאר, אז מכרתי את הדירה
וקניתי לי חדר מרווח במסדרון שבין גן-עדן לגיהנום. כי אחרי כל
מה שקרה, אני לא בטוחה אם אושר שייך לצד הטוב או לרע, אולי
בעצם לשניהם, אבל אני כן בטוחה שהאושר קיים, אם לא אצלי, אז
אצל אחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן, תות
בננה, פינה
קולדה, זיבה
בשקל, ארטיק,
טחינה בכוס,
סלוגן בפיתה,
סלוגן בשלוש
שפות

מוכר הסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/10/01 21:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוית הראל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה