אני די בטוח, אפילו מאוד, שהחיים שלי בונים את עצמם כדי שאני
אוכל להסביר לעצמי מונחים שאני לא הבנתי בתור ילד. לדוגמא
אבסורד. אני לא חושב שאף בן אדם יכול להבין את המונח עד שהוא
לא חוטף אותו משלושה כוונים שונים. לדוגמא, דווקא בתקופה שאני
יחסית מוקף בחברים אוהבים, אני מרגיש את הניתוק כי קשה לי
להיות לבד כבר. תודות לצבא כמובן שמונע ממך להיות לבד. ומצד
שני אני רואה איך כל האנשים מסביבי מעריכים יותר ויותר את
הפרטיות שלהם. לא מסיבות שברורות לי או לכל יצור אנושי אחר.
בפעם האחרונה שבדקתי בני האדם הם יצורים חברתיים. אבל מי אני
שאגיד! אה כן, ותוך כדי שאני עובר על ספר ישן שגנבתי מאיזה
מוצב מחורבן שאני שוהה בו חצי מהזמן שאני נמצא בו בצבא
לאחרונה. ועל מה הספר מדבר? על התוצאות של אובדן החברתיות
והערכה יתר על המידה של הפרטיות. קצת בדיוני, אבל זאת אחרי הכל
הספרות החביבה עלי. העולם מוזר מספיק ואפשר לקרוא עליו בעיתון
אם רוצים. לא צריך ספרים בשביל זה. אפשר תמיד לציין שדווקא
בתקופה שיש לי יחסית הרבה זמן פנוי בצבא אני לא שומר על כושר
מתוך עצלות טהורה. למרות בעיות בריאותיות כאלה ואחרות שאם הצבא
היה יודע עליהם בחיים לא הייתי משרת בקרבי, שהדבר היחיד שיכול
לשמור עליהם זה כושר גופני בסיסי. או שכ"כ הרבה זמן לא חיפשתי
אהבה שעד שמצאתי אותה, כבר מאוחר מדי, עפ"י כללים שההרגלים
המטומטמים של החברה הביזארית עד כאב שלנו קבעה, לעשות משהו
בנידון. כי היא לא מבינה שאני רוצה אותה ואני לא מבין נשים
באופן כללי, אז אבוד לי. שלמרות שאני יודע בוודאות שנשים
שפויות באשר הן אוהבות שמתייחסים אליהן כמו זונות אני ממשיך
ושומר על אותו קו התנהגות ביישן ומטופש. בעיה של אומץ? hell
no! בעיה של שכל נטו. שכל פעם שאני יודע שלמדתי משהו חדש אני
לא מיישם אותו. כמו זקן בן 75 שמפחד להשתנות כי אולי זה יגרום
לאיזה שבץ או אלוהים יודע מה (אין לי שום הסבר אחר להתנהגות של
זקנים ואני מקווה בכל מאודי שאני לא אגיע לגיל כזה). רוצים
עוד? בטח שלא. אז כל פעם שאני מנסה לכתוב שוב, אני מגלה שכל
שביב של חוש הומור שהיה לי פעם התחלף בציניות שכל כך מאפיינת
את הצבא. שכל פעם שאני ממציא איזה דמות שאני אהבתי אני מבין
שהיא כ"כ אני שאין מה לטרוח להמשיך, כי גם ככה כל פעם שזה
מתחיל לזרום מקפיצים אותי למקום כזה או אחר בלווא הכי. שהפאנץ'
ליין שרציתי להגיד במשך כל אותו סיפור יוצא לי איפה שהוא בין
ההתחלה לאמצע כי לא הצלחתי למצוא דרך להעביר אותו בין השורות
בגלל הדמיון המוגבל שלי והשנינות ההולכת ומדרדרת יחד עם האוצר
מילים (שכולל בעיקר הגדרות של תשחצים מחוברות וידיעות
אחרונות). עד עכשיו היינו רק באבסורד. יש לי השגות בקשר לעוד
כמה דברים כמו אושר, עצב, בטחון עצמי והחביב עלי ביותר, אהבה,
או רעות/חברות/ידידות (מילה מחליאה, לעולם לא תראו אותי
משתמש בה, חוץ מעכשיו כדי להדגיש את הנקודה שלי). אני אספר כמה
דברים כדי להדגיש את הנקודה שלי. ולא, בניגוד למה שנכתב עד כה
היא לא עצובה, באה ממירמור או אובדנית בצורה כזאת או אחרת!
(האחרונה הייתה סתם בשביל כל הקטע ובשביל כל הקוראים בני העשרה
שבוודאי חושבים שחייהם חיי סבל ומתחככים ברעיון ההתאבדות פה
ושם, בשביל הקטע ובשביל התשומת לב. סוגריים ארוכים מדי...) את
רוב תקופת הנעורים המוקדמת שלי העברתי בלי יותר מדי חברים ובלי
אף חברה. לא העברתי את הזמן הפנוי שלי בשום צורה יעילה או
תורמת להתגבר על הדברים האחרונים שהזכרתי. לאחר מכן אחרי תקופת
משבר ושינוי תדמית מאוד רציני שנעשה מתוך ייאוש, דברים השתפרו
ואת השאר אתם יכולים לנחש. אבל כמובן שהרגשתי צורך לפרוק בצורה
חוזרת ונשנה את כל העצבים שאגרתי באותה תקופה על ידי בכי,
סיפורים על מחשבות התאבדות, זכרונות עבר כאלה ואחרים על מכות
שהיו מחטיפים לי, וכמובן (ומזה אני סובל עד היום) נסיונות
כושלים עם נשים! אלא מה... אלא שבאותה זה נראה כמו סוף העולם.
but alas, לקראת סוף הלימודים עברתי התעוררות קלה ופיתחתי את
הדבר הנהדר הזה שנקרא מודעות עצמית, שמעתה והלאה נדבר רק עליו
לצורך הפואנטה (שתבוא! אני כבר שומע את הקורא המתייסר קורא אל
בורא עולם. ייסלחו לי שומרי המסורת אבל אני אתאיסט אדוק).
הבנתי שרוב הדברים שאני מדבר עליהם כדי למשוך תשומת לב ונסיון
לייצור אמפתיה וקשר יותר  אדוק עם אותם חברים נהדרים שהיו לי.
hell! חלקם אני עדיין בקשר טוב מאוד אתם, עד כמה שהנסיבות
מאפשרות, כמובן. וכמובן שלחיות בעבר לא נותן כלום bla bla bla
yada yada yada........ אבל חשוב מכל והנה זה בא! כל הדיבורים
האלה וכביכול שפיכת לב הזאת (יותר קרוב לדחף ועודף קפאין) אני
רושם את כל מה שאני רושם כאן כי אני באמת ובתמים מאמין שאני
צריך להעביר את אותה מסקנה שהגעתי אליה בערב כזה או אחר. דומה
לערב/לילה זה, שאני יושב ומרגיש קצת בודד, אבל תמיד אחרי העמקה
קטנה בנושא אני מבין שמשום מה אותו מוח פסיכופטי שיושב על
הכתפיים שלי מנסה להחזיר אותי אחורה. לרחמים עצמיים מתוך הנחה
או הבנה שככה אני ארגיש יותר טוב עם עצמי. הרי לכם אבסורד!
ולכן אני אומר חד וחלק לכל אותם אנשים שמפחדים שאינם מנצלים את
הרגע, לא עשו מספיק, לא עושים מספיק, לא מתראים מספיק עם
אנשים, לא מכירים מספיק אנשים וכולי וכולי... אל תתחרטו לשנייה
על כל דבר שאתם עושים. זה בסך הכל יוביל אתכם לדבר הטוב הבא
אחריו (אני לא בודהיסט או משהו, סתם מחוק) ולמסקנות הנכונות של
מה לעשות עם עצמכם. אסור לתת לתחושות הקטנות האלה להתפשט
ולהרוס את המצברוח. ואני מקווה שלפחות 90% ממי שייקרא את זה
ביום מן הימים יודע על מה אני מדבר. אני כותב בו בהתפלספות
ובפנייה לקוראים כי אני משאיר את זה בתור מן צוואה. משתי
סיבות:
1) אני מאמין בלב שלם שעד סוף השרות שלי אני אמות (ראיתי את זה
בחלום שלי).
2) גם אם לא כל דבר אחר שאני אכתוב (וכתבתי) נשאר במחברת שלי.
כדי שיהיה לי על מה לצחוק כשמשעמם לי ואין ספרים בנמצא.
שוב ושוב ושוב אני יכול להגיד את זה וזה לא מספיק. לכל אותם
אנשים שבטוחים שהם לא עשו מספיק טוב, טעיתם. למה? כי יהיה בסדר
בכל מקרה. אבל אל תוותרו כי החיים טובים מדי. גם הדברים הרעים
שקורים בהם... ואין לי שום ספק שאם כל בן אדם, כל בן אדם
ייסתכל קצת אחורה, קצת פנימה, הוא יימצא שהוא בתמונה הכללית
מרוצה. תמיד יש איזה נקודת אושר קטנה שיכולה להניע אתכם עד
אינסוף. אם היא ההורים שכל בן 13-17.5 שונא, חברים - אולי
אפילו אחד/ת או כל מה שתעלו במוחות המעוותים שמסתובבים שם.

מוקדש לכלבה שלי שהיא מקור אושר בלתי נדלה
ולבחורה הכי מדהימה שהכרתי ולצערי גרמה לי להבין שאני לא
בשבילה

peace out