היא היתה בת 40 כאשר זה קרה, ואני הייתי בן שנה.
ישבנו בחדר על חפיסה ודיברנו על מה שעובר עליה.
היא בכתה המון והתלוננה בלי סוף. היבבות שלה הפריעו לי לישון,
ואני חושב שעד היום בגלל זה אני נמוך, מחוסר שינה.
אחרי 17 שעות החלטתי שאני לא יכול לשתוק. הפה היה סגור כל כך
הרבה זמן שהשפה העליונה נדבקה לתחתונה. צעקתי עליה שהיא לא
מעניינת אותי בכלל, שאני מתאפק לא לצחוק לה בפנים ועוד הרבה
דברים לא נעימים. היא לא היתה מופתעת כל כך; זאת בטח לא הפעם
הראשונה שאומרים לה את זה. היא בהתה למספר דקות בקיר מאחורי,
והמשיכה לדבר עד שעוד 13 שעות עברו... הייתי כבר כל כך עייף
ממנה שדחפתי את המוצץ לאוזן אחת ואת הקבוק הריק שהיה שם לאוזן
השניה, והלכתי לישון.
אני חושב שהיא עד היום עדין מדברת פה למישהו, אבל אני מאז לא
מוציא את האטמים המאולתרים.