מוקדש לראובן - האחד והיחיד... תמשיך להתאמץ, בסוף תמצא!
:)

מבטו חרך אותה כמעט. עיניו ננעצו בה וסירבו להרפות, והיא לא
מצאה בה כוח לנתק את הקשר שנוצר. כמו זרם חשמלי באוויר מעיניו
הירוקות החודרות, עזות המבע, אל עיניה האפורות - כמעט שחורות,
שהתבהרו כשצחקה.
היא הרגישה שהוא שר רק למענה. מקדיש כל צליל, תו, כל מילה. הוא
שר את המילים מתוך ליבו, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה". לפתע היא
הזדעזעה וקמה ממקומה בבעתה, יוצאת לעבר שירותי הנשים, חשה
במבטו החם נוגע בגבה בלכתה, כמעט מלטף.
הוא עבר לשיר הבא, פורט על המיתרים ברכות, תוהה לאן היא הלכה.
חבל שהיא התיישבה מולו - זה הסיח את דעתו מהמוזיקה שלו.
בסוף השיר היא עוד לא חזרה. הוא הניח את הגיטרה על המעמד ויצא
לשירותים כדי להתרענן לפני הסיבוב הבא. גידי שם בינתיים איזשהו
דיסק של מוזיקה קלאסית.
הוא רחץ את פניו המזיעות ממאמץ והביט במראה, רואה את פרצופו
הנוטף מים והמותש. הוא מזמן היה צריך לפרוש מעסקי החתונות -
אין בזה עתיד. גם אמא שלו אמרה לו את זה. בכלל - איזה עתיד
אמיתי יש במוזיקה חסידית? איזה זוהר? איזו עוצמה? נאדה,
כלום... אבל הוא לא היה מסוגל לעזוב. לא כרגע, כשהלהקה שלו
בשיא.
הוא סירק את שיערו הרטוב באצבעותיו, יישר את החולצה הלבנה
שלבש, נשם עמוק ולקח את עצמו בידיים, יוצא בצעד בוטח חזרה
לכיוון הבמה. הוא נעצר לרגע ליד שולחן הלהקה, לוקח בידו כוס
מים וגומע אותה באחת, ועשה משהו שמעולם לא עשה - שינה את
התוכנית.
"בואו נשיר 'מי האיש'".
החבר'ה הסתכלו עליו המומים. "אבל זה לא היה ברצינות, רק שיחקנו
עם המלודיה..." גמגם הקלידן, אבל הוא נתן בו את אחד ממבטיו
המשתקים, והוא נדם. "בואו נתפרע. בואו נראה את התגובה שלהם."
יותר מדויק - שלה...
זה היה אותו השיר הידוע, עם הלחן העתיק למילים הפשוטות, הישנות
והכל כך חכמות הללו, בביצוע לא ברור - משהו בין בלוז וג'ז.
משהו שיצא להם בחימום שעשו באחת החזרות האחרונות.
הוא עלה לבמה, והחבר'ה עלו אחריו, מביטים זה בזה בתימהון, גידי
משך בכתפיו ועשה מה שאמרו לו.
הוא ניקה את גרונו וחייך אל הקהל. "ברשות הזוג הצעיר, אני רוצה
להזמין אתכם לסיבוב של שירי נשמה..."
קולו נבלע במחשבותיה. היא הביטה בו שוב והסיטה מיד את עיניה
במבוכה כשגילתה את מבטו הנעוץ בה. מבט ירוק עז, מהורהר, מבולבל
אפילו.
מוריה משכה בידה, גוררת אותה אחריה אל צד הבנות, מאחורי
המחיצה. לא היה לה חשק לרקוד, אבל לשם מבטו בוודאי לא יעקוב
אחריה. זה גרם לה לחוסר נוחות, אבל עכשיו עליה לשמח את אפרת
ביום חתונתה! אסור להיראות עצובה, על אף שהיא בסך הכול
מהורהרת...
השיר שנשמע כל כך מוכר, אך עם זאת שונה לחלוטין, היה כלל לא
צפוי. המילים נלחשו בתחינה כמעט, אבל קולו היה מלטף ומרגיע
באחת.
"נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש
שלום ורדפהו..." המילים הפשוטות זעקו אליה, והיא החליטה.

הוא ראה אותה כשהתקרבה, ומיהר לעשות את עצמו עסוק במשהו. תחושה
משונה אחזה בו, כמעט פחד אפילו, כאשר השפיל במהירות את מבטו
רגע לפני שצילה נפל עליו, מסתיר את האור.
"אממ... סליחה?" ניסתה להסב את תשומת ליבו.
"כן?" ניסה שלא להיראות נלהב או אדיש מדי. הוא בחר את אופציית
המתעניין. "אפשר לעזור לך?"
"כן! ראיתי את ההופעה שלך ו... אני מתחתנת בחודש הבא ורציתי
לדעת אם אתה פנוי. אתה יכול לתת לי אולי כרטיס ביקור?" שאלה
במבוכה.
"בטח, אין בעיה..." חיטט בכיסיו ושלף כרטיס מרובע, מושיט לה
אותו בעייפות.
"הודיה רונן. אני אהיה איתך בקשר." חייכה אליו ופנתה ללכת.

אמא תמיד צודקת.
ידעתי שהייתי צריך לפרוש.