"שוב פעם, לא הבנתי, אתה יכול לחזור שוב על אופי המשרה?"
"מה לא ברור?" הוא הביט בי בחוסר סבלנות. "אתה מכיר את המשחק
עם הצפרדע שמנסה לחצות את הכביש?"
"פרוגר", מילמלתי. "אז אנחנו כאן זה המשאיות." הוא גיחך לעצמו
והוסיף, "עכשיו תבחר לך משאית, אני אתן לך מפתחות, וקדימה
לעבודה."
"איזה משאית?" שאלתי, "על מה אתה מדבר?"
"אני חייב לציין שאתה די סתום. או קיי, תקשיב, יש לנו מחלות
סופניות, מגפות המוניות, מלחמות מקומיות, מלחמות כוללות,
התקפות טרור, רצח במשפחה, רצח על רקע לאומני, סתם רצח, תאונות
דרכים, לפעמים עם משאיות. אני נהג משאית במקצוע. כבר אמרתי
לך?"
הוא התכופף ושלף מתוך ערמת ניירות שעל שולחנו ספר עבה מוכתם
שנראה קצת כמו ספר טלפונים. הוא הושיט לי אותו ואמר, "אתה
רואה? יש כאן רשימה ארוכה... רק תבחר".
רפרפתי בין העמודים. נראה היה כי הספר עבר ידיים רבות. כתובים
היו בו אולי מליוני מיתות. חלקן נוראיות, חלקן פחות. חלקן
המוניות וחלקן אישיות. מצחיק שזה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב על
כל הרשימות האלה, לקטלג. זה נראה היה לי מאוד חשוב.
"זה לא משנה להם", הוא קרא לעברי מבלי להרים את עיניו, כאילו
קרא את מחשבותיי. "זה בדיוק אותו דבר, אנחנו רק מנסים להפתיע
זה הכל".
עכשיו כל העניין נראה לי באמת טיפשי. להפתיע? חשבתי, הרי כולם
יודעים איך זה נגמר.
"אתה מבין", הוא הוסיף, "הם כולם יודעים איך זה נגמר אבל
ממשיכים לשחק במשחק. חיות פרא שנלחמות לשרוד וחושבות שיחיו
לנצח. הם מדמיינים כל מיני דברים כמו אלוהים, גן עדן, דברים
כמו, אני יודע... כמו דת. מנסים ליצור מוסיקה, אומנות. מנסים
להתרבות. כאילו שזה יעניק להם חיי נצח. לעזאזל, הם אפילו
המציאו אותי. אתה מאמין? מטורפים! בשורה התחתונה כל השכל הזה
לא עוזר, אלא רק מסבך את החיים הקצרים שלהם. הם ממשיכים להתרסק
על השימשה של המשאית שלי."