שלא תבינו לא נכון, ארון הבגדים שלנו איננו מהארונות הללו שבהם
אתם מעלעלים בעדינות מרפרפת בין חליפות מחויטות ממותגות
הנשפכות בעדינות מתגנדרת מקולבים חטובי כתפיים.
על ארון הבגדים שלנו תתלבש טוב יותר ההגדרה פח הזבל של
ההיסטוריה המשפחתית. גופיות במידת שמאל עם כיתוב "שלום עכשיו"
מכווצות שלובות שרוול עם "חברון מאז ולתמיד", קפוצונים מבית
היוצר של עורב גולני מתוודעים שם ליורשותיהן - "הארד רוק קפה"
גזורות צוואר עם שמות ערי בירה מרחבי הגלובוס, אפילו הזאב
הקורא תיגר אל הירח גר שם בתוך סוודר צמרירי.
אולם רוב רובו של השוכן בתוך ארון הבגדים שלנו כבר אינו
מענייני, כיוון שהוא עוטה עלי עצמי שכבר מזמן אינני רוצה בו.
בכדי לאתר בארון הבגדים שלנו את מבוקשי, עליי לחפור לחקור
ולנבור, עד לאותה נקודה שבה צמרמורת חדוות ארכיאולוג מטפסת
במעלה ידיי בעת שאני חש תחת השכבות במגעה של האחת. הנה אני
שולף אותה בעדינות לבל תתלכלך בפוליטיקה המשפחתית. היא מציצה
אליי רעננה ומחויכת, קלילה כמו דימוי מושלם. אולם בעודי מקרב
אותה אליי כדי לנשום אותה לתוכי אני מבחין בצלקת ענקית כעורה
על פניה. אני מביט חסר אמונה בקרע. חסר אמונה, אך עם ידיעה
ברורה שניתן לדלג על כל ההליכים הפורמאליים של החקירה, זה
מכוון, ואת האשם אני מכיר מדרגה ראשונה.


אינני נמנה עם מקורביו של מנכ"ל סלקום. לעתים, בדמיוני החופשי,
צפים ועולים קטעי תסריט שבהם הנסיבות, ישתבח או יימח שמן,
מזמנות לנו מפגש כזה. על כן, אינני יודע אם מנכ"ל סלקום בכבודו
מכיר את הרשת הענפה אשר תחת חסותו, או שהוא מכיר רק את מרובי
הספרות שהיא לוכדת לכיסו. הרשו לי להניח שהנ"ל, על אף חוכמתו
שהזניקה אותו למעמדו הרם, מאמין באמונה תמימה בכל מה שמוכרים
אנשי החומרה התקשורתית על כך שמרכזי הרשת הסלולארית נמצאים
באם-אס-סי, ובבי-אס-סי ובכל מחלפי וצמתי הביטים הדיגיטאליים
הללו. אין צורך לפטרו מתפקידו בשל כך, גם מכיוון שאין מפטרים
על ענייני אמונה, ובעיקר מכיוון שהללו משתמשים בטענה הכמעט
בלתי ניתנת לערעור שהם אלו שבנו את הרשת הזו.

בתאריך שבו הכל קרה היה מרכז רשת סלקום ביישוב עין צוף אשר
בגליל. במרכז הרשת לא ישב אם-אס-סי או כל רכיב אלקטרוני מתוחכם
אלא מישהי שאותה אני מכיר עקב היותה זו שילדה אותי בתקופה שכבר
שכחתי מזמן. צמתי הרשת המרכזיים היו פרוסים ברחבי מדינת ישראל
באיזורים הפחות מוכרים לאנשים שמקור המידע שלהם הוא המסך
הגדול. צומת אחד היה בעופרה, צומת אחר בנקודת חן בגבו של הר
חברון ושאריתם ביישובים בתוך הקו שצויר במקרה בטוש הירוק שנשאר
בחבילה.

אילו האויב היה מאזין לרשת המשפחתית ודאי היה מבין שמשהו
מתרחש. אילו האויב היה מתוחכם במידה מספקת ודאי היה מבין שמשהו
טוב מתרחש, מין התקרבות משפחתית נדירה שרק אסונות יכולים לזמן.
מין התקרבות משפחתית נדירה שרק אסונות שאינם נוגעים בנקודת
השבר האישית יכולים לזמן מבלי לפגוע במרקם המשפחתי העדין. אבל
האויב אינו מאזין.

מאת 9800: אני אשמח אם תבוא הביתה לשבת. כל האחים יהיו. כבר
חודש לא היית אמא.

באותו תאריך, בדיוק מדעי ממש, צומת זניח יותר ברשת ממוקמת
באוניברסיטה העברית בי-ם. זניחותו של הצומת אינה תוצאה של קשר
קטוע עם הצומת המרכזי, אלא שהצומת הזה יושב על איזור חסר כל
נתון הראוי לדיווח באיזורי הכיסוי של הרשת.
המכשיר שהיווה את הצומת הזה היטלטל בחוסר נוחות בכיסי בשוטטות
חסרת המעש במבוכי האקדמיה. מאז יצאתי מארון הספרים היהודי, הרי
שאני מזפזפ בין סגנונות חיים שונים, אוסף מפה ומשם, וכעת אני
מבלה את חופשתי מהמחשבה בשיט במבוכי האוניברסיטה החמימים,
כעכבר מעבדה המתרוצץ לו בחופשיות גמורה, בחיפוש אחר הגבינה
שאמורה להסתתר אי שם, מבלי לדעת שמישהו מעליו רושם כל תנועה
שלו.

הנה, כאילו במקריות גמורה, אני נתקל בידידי רוברט, המביט אליי
במבט זחוח מבעד למסכי הטלוויזיה המשתלשלים מתקרתו של מבצר השן.
הוא נראה מחויט ומחויך, ידידי, ולא כפי שהוא מצטייר מבעד
לנוסחאותיו הפורמאליות המנסות להכניס רצונות לטבלאות.
הפגישות איתו מרגיעות אותי. הוא לא מקשיב לי. הוא עסוק בהחלפת
לחיצות ידיים בקור שוודיה המדויק. ישראל אומן, כפי שהללו שאינם
נמצאים בידידות עמוקה עמו מכנים אותו, משדר לי משם רציונאליות
קרה, וכך, ברגעים שהרגש מאיים לקחת אותי לסיור במסדרונות הרוח,
אני הולך אל ידידי לזכור שהכל רציונאלי ושאין סיבה לחשוש
מעצמי.

"ועכשיו כל מיני מלומדים שואלים מה יהיה עם הציונות הדתית",
גלי קולו של אבי מתפשטים מקצה שולחן השבת אל קצהו כמשב רוח
המקדים את הסערה הפוליטית שלא תותיר זכר לשלווה השבתית. "אבל
אדם מאמין באמת לא נבהל מאירועים כל כך צפויים בתהליך." מבעד
לענני המרק, ולטשטוש העייפות, עיניי מטיילות בתוך ארון הספרים
היהודי. הארון אשר צופה בשקט בוויכוח, המתלהט כמו בועות רוטב
העוף הממתין להיאכל על מזבח שולחן השבת. נראה כי הרב קוק, על
שלל ספריו, מקבל את עיקרי דבריו של אבי, למרות שהיה מבכר דברים
בשם אומרם, שאולי כך היו מזדרזים מהלכים. הרש"ר הירש, לעומתו,
נראה ספקן יותר מבעד לכריכתו השחורה. אבל ככל יושבי היציע הוא
ממתין לשעתו, שאולי יום אחד אבי ישלוף אותו מהמדף, יצחצח ממנו
את האבק בשרוולו הלבן, ויקריא כמה פסקאות שיחיו אותו לעוד כמה
דקות יקרות.

החשוד מגיח לסלון עם חיוך של עונג שבת, ומתיישב במקום הפנוי
בשדה ראייתי.
בימים כתיקונם הוא אחי הביולוגי, אבל בימים אלו אין לו גוף
מלבד הידיים שקרעו את החולצה שהייתה חלק ממני בתקופה כל כך
רוויית משמעות בחיי. הוא שותק בהתרסה כשאנחנו מתחילים בצחצוח
המבטים. דבריו הנוקבים של אבי, שיצליחו להעמיד כל משבר על
מקומו במפת התהליך, אינם מצליחים לחדור את מסך האוויר שבין
הגוזר ובין הנגזר.

"טוב חלאס, יש לך המון חולצות כאלו."
"אני אהבתי את זאת, לא יכולת לקחת משהו אחר?"
"הושטתי את היד וזה מה שנשלף, קצת מיהרתי, תהרוג אותי?"
"חבל שהשוטרים לא עשו את זה."

המנהג לקרוע חולצות כאות אבל הוא מנהג שאינני מוצא בו שום
פסול, גם ככה הקורעים נמנים עם תושבי האיזורים הפחות אופנתיים
של ארץ אבותינו. תוצאותיה של ההתנתקות הקודמת ניכרו גם בארון
הבגדים שלנו, אבל אז היו הקורבנות שלטי חולצות, או חורבות
חולצות שנשארו בארון כשריד היסטורי זניח.

אבי ממשיך לנאום בקור רוח על דברים שכבר מזמן היו אמורים להעיף
את השקפתו, ואמי, בחום, מנסה לעודד את האחים לאכול, אולי הבטן
המלאה תחליף את הבטן המלאה.
לא יעזור לך אמא, למלחמה יש חוקים משלה, כפי שאני מזכיר מדי
פעם לרוברט ידידי המורץ בריפיט על מסכי מבוכי האוניברסיטה, גם
לשרה לא עזרו הצ'ולנט ודברי הכיבושין שהיא השמיעה לישמעאל
וליצחק.

"זו בסך הכל חולצה. חולצה. אתה לא הולך לריב כל השבת בשביל
החרא הזה."
"קודם כל, חרא קטן, דבר יפה בשולחן שבת; דבר שני, החולצה הזו
היא לא בסך הכל חולצה, קניתי אותה בסין, היא טיילה איתי לכל
אורך החוף המערבי של מקסיקו, היא שרדה איתי את השנה הראשונה
באוניברסיטה, איך אתה יכול לקרוא לה "סתם חולצה"?"
"יאללה, אני אקנה לך חולצה חדשה. בדיוק כזו... יותר יפה."
"אני לא רוצה חולצה יותר יפה, תאמין לי שלא חסר לי כסף לקנות
חולצה יותר יקרה מזו, אני רוצה את זאת."
"אז מה אתה רוצה? להמשיך להתנהג כמו תינוק שנקשר לצעצוע שלו או
לעבור הלאה?"

אלוהים, אני מוצא את עצמי מתווכח בלהט עם עצמי: זו בסך הכל
חולצה, אין טעם לשבור הסכם של שנים בבית הזה, לא לקחת את
הפוליטיקה מעבר לתחום שבת. בטח לא כשמדובר באח. אבל מה כל כך
קשה לבנאדם להבין שמה שאני מרגיש כלפי החולצה הזו הופך אותה
ליותר מסתם חולצה. מה כל כך קשה לו להבין שלא הכל בעולם הזה
צריך להיות ראציונאלי?