הבטתי בה.
ההבעה בפניה הייתה חיוורת וריקה מרגשות. כשפעם אותן העיניים
הכחולות יכולות היו לכלוא אותי בתוכן, כעת הן הכילו... דבר
מלבד ריקנות.
אני יושב ומחזיר לה מבט, אם ככלל- ניתן להגדיר זאת סוג של
הבעה.
אם ניתן היה למלא דבר מה בריקנות- הריי שעיניה שלה עכשיו,
הכילו את כל הריקנות שבעולם.
קורטני כריסטופר הייתה הנערה היפהפייה ביותר בעיירה כולה.
הנערה היפהפייה עלי אדמות.
היא נראתה כבובת שיש מבהיקה, כמו דמות שיכולת לתאר רק באגדות-

אותן אגדות שבהן נסיך ונסיכה, או צריח במגדל גבוה.
היא נראתה כפיה קסומה.. כיצור שמעל לטבע, לאנושות.
שיערה היה מלא בתלתלי נחושת מבריקים, יפהפיים- שגלשו במורד
גבה, ומסגרו את פניה כבמסגרת זהב.  עיניה היו ממוסגרות בריסים
ארוכים ומעוגלים, כמו שני פסי זהב יפהפיים. אישוניה היו תכולים
כשמיים- או בצבע הנפלא של מעיין, מאגר מים קסום- הנשקף אלייך
כמתוך חלומות והזיות האושר. נטמע בתוכן אותה אהבה שהייתה בה.
שפתיה היו בצבעם של דובדבני הקיץ האחרונים, עורה היה חלק כמשי,
ולבן כשלג. חיוכה היה חיוך שיכול היה להבעיר אש צורבת גם
מעומקי נשמתו השרופה והסחוטה מדמעות של האדם העצוב ביותר עליי
אדמות.
כזו הייתה, קורטני כריסטופר.
וכעת.. נראה היה כי חיוורת הייתה למגעו, ידו השלדית והחיוורת,
שאינה מוחשית- של מוות. אך למחצה ולו לפחות או ליותר. עברו
דרכה כפי שמעולם לא יכולת לעקור מישהו ממקומו- כך נבלעו בבת
אותן עיניים, והכישוף שהיה בהן. כאן נכבו אורותיה של החשכה.
"קורטני?" עצרתי לרגע את התנשפותי, בוהה בה כמבעד למסך הערפל
האופף אותה באותן שנים אחרונות.
כזו היתה, קורטני כריסטופר- המלאך הנאצל והיפהפה שטבל, ולו
לרגע את רגלו, באותו חור שחור- הקרוי גם, האדמה. שאינה אדמת
הירח..
וכאן נעקרו לה כנפיה שלה. הייתה היא כה רחוקה, וכה קרובה
אליי.. כבמרחק של שנות אור.
של קטיפתו השחורה של ורוד קסום, שכרתו את ראשו אל אותו מחסור
במי תהום.
של עיניה שלה, של קורטני כריסטופר.
היא המשיכה להביט בי. לא היה זה בדיוק... מבט,
כלומר- היו אלה עיניים ריקות מרגש כפי שמעולם לא היה חסר
במישהו את אותו הרגש אי פעם.
"קורטני? את... שמחה? את עצובה?"
"מאושרת." היא לחשה, בקול מכני וצרוד להחליא.
קולה היה, פעם- משתווה לצלילן הנוגה של ציפורי השיר.
פעם מזמן. שמלת כלה יפהפייה ותכולה- תכלת מקסים כעננים הספוגים
בשמיהם, התנופפה עוד באותה רוח חרישית, צמאת כאב. חולצתה
הסתירה שרשרת כסף דקיקה, עליה נח תליון קטן ובלתי מורגש, של
מפתח זעיר ונעלם- כה קטן היה, ועם זאת... כה מדויק. הפיסולים
והעיצוב שבו, הכל נעשה בדיוק ובתיאור כה מושלם ומפורט... עד כי
פעם, בטוח הייתי, שאי שם קיים המנעול שעליו לפתוח. תמיד תהיתי
מה באמת כובל מפתח זה בסודותיו.
פעם, כשהייתה קורטני קטנה יותר, נהגה להתלוצץ- ולומר שהמפתח
יהיה שיפתח את ליבו של אהובה.
אך קורטני הקטנה לא ידעה, שהמפתח... אותו מפתח שנשאה על צווארה
מאז נולדה, הוא המפתח שנועל אותו למקומה. הרחק מהמקום אליו
שייכת. וזה... מה שאכן כבל. ומעולם עוד לא נמצא אותו מנעול.
"מאושרת?" לחשתי, בשקט. אולי הפרשי הקולות שבינינו- שלה, קר
וריק מכל הבעה, ושלי... מלא בכאב, בוכה, או צוחק- מתחנן, הם
אלה שגרמו לה להיראות מרוחקת כפי שמעולם לא נראתה בעבר. היא
חייכה. לא היה זה חיוכה של קורטני. היה זה.. עיקול שפתיים, דק
ובלתי מורגש- של וורוד חיוור, כמו שמעולם לא נצבע בצבעם של
דובדבני הקיץ. כפי שלא היה חיוכה של קורטני כריסטופר, ללא ספק-
וכפי שמעולם לא היה בחיוך בעל רגש. "כן," המשיכה בטון קולה.
"מאושרת כפי שלא הייתי מחיי."
"את... בטוחה?" השבתי מבט אחרון.
בקורטני, כפי שלא הייתה קורטני- ולא יכולתי עוד להביט.
היא התמלאה בריקנות כפי שמעולם לא התרוקנתי אני משמלא בי.
זאת קרה לעיתים קרובות למדי. היא ריפרפה באותם ריסים, בצורה לא
אנושית.
בצורה... של רוח, של מתה.
"קורטני!" כמעט שצעקתי, כשהתרחקה ממני בריחוף, כמעט מבלי לשאת
ולו צעד אחד ברגליה. רצתי אחריה. עם כמה שרצתי, כך נעלמה יותר.
ויותר. ויותר.
גופתה החיוורת, השקופה- ריקה מרגש, צנחה באיטיות אל מאגר המים
הקסום, נעלמת אל תוך המפל.
"קורטני!" זעקתי. ניסיתי לשלוח יד אל המפל, להוציא אותה משם.

הרגשתי את הפעם האחרונה שלה כאן.
כאשר העזתי, לפקוח סוף- סוף את עיניי-
לשחרר מאותו קימוץ אצבעות האגרוף, ולראות מה נח בתוך ידי...
הייתה זו שרשרת כסף דקיקה. ומנעול קר, משובץ באבן יהלום אחת-
היה זה שתלוי עליה. המפתח של קורטני אבד. ולא הייתה עוד קורטני
כריסטופר, כפי שהכירוה.
הריי היה אותו המנעול, שהמפתח עוצב עבורו.
האם נכבלתי לכאן לנצח, כשלקחתי את ידך, קורטני?