הרצפה שלי הוכתמה.
מאשמת בגדיו החפים,
מרעמת צעדיו החרישיים,
ומהבגידה האדומה
שנטמעה בי.
אם כך ואם כך באזוב תטהר?
הכתם נשאר
ומשלג תלבין?

הרצפה שלי נשרטה.
מאמונת הריון ללא רבב,
מתוגת נפשך הדולפת,
כפרפר בעלטה
שמתפקע מעליי.
כקדושה מענה אחוזה בקנוקנת
אך במהרה מתאזנת
ולא נופלת לרגליי.

הרצפה שלי כעת נסדקת.
מקדשת, מגאלת, מגרשת,
טובעת במתיקות הסערה,
בצמרמרת נחנקת
שוקעת מתחתיי.
גרונות ילדים בלתי נראים
או נראים צמאים
לדעת מתי.

הרצפה שלי בסוף תשבר.
מגבר כפרות השוקע בחולות,
מתפוח סמוק ורקוב מהאגדות,
ומהקצף המעוור
המנחר בעורפה.
והסערה כבר שככה
בינות הגלים,
ושרידיה של משפחה
נשארו מוטלים
על הרצפה.

זה שיר שכתבתי בנוסף לעבודת בגרות שלי באומנות
פלסטית, (שעדיין לא קיבלה ציון :( ). אני אמצא את הזמן
מתישהו ואסרוק את התמונות מהתערוכה גם-כן...
ממש חבל לי שאי אפשר לכתוב בבמה יחד עם ניקוד,
אבל לא משנה.

אני ממש לא מחזיק מעצמי משורר דגול אז לא ידעתי
בתור איזה סוג של שירה לקטלג את זה. אשמח לשמוע
מחשבות, דעות וביקורות, גם רעות: אבל בעדינות...
אני שברירי.