[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה רגב
/
לעולם לא תדעי מה זה

אני לא עצובה על כך שלעולם לא תדעי מה זה. אני חושבת שזה יהיר
ופלצני ביותר מצד חיילים קרביים להאמין באותו קטע נדוש של
"מכתב מחייל אנונימי" על כך שבזמן שהוא מתפלש בבוץ, הג'ובניק
מזיין את חברה שלו. מה זה השטויות האלה? אתה בחרת להיות קרבי-
אל תבכה לי עכשיו. הרי כל אותם קרביים, וביניהם אני, לעולם לא
היו מוותרים על התואר הנכסף והולכים להיות ג'ובניקים. ומי שכן
היה מוכן לעשות את זה, כבר עשה זאת, או היה עושה זאת מזמן. את
מבינה, את יותר מכולם גם יודעת שאני לא מה שנקרא "מורעלת", לא
ציונית, שמאלנית מאוד ביחס לחבריי ליחידה, ועוד כך וכך בעיות
שלא ממש משוות לי את דמות החייל הקרבי הממוצע. כשאמרת לי
שהחלטת לא להתגייס, כלל לא הייתי מופתעת. הרי גדלנו במשפחה
כזו. משפחה שבה האבא קצת סטלן, לא ברור בדיוק מי אמא של מי,
וגם המושג "אחות" קיבל אינספור פירושים חדשים. היה לי ברור,
בייחוד לנוכח הגישה המאוד פצפיסטית של אבא, שאת לא בדיוק תראי
את השירות הצבאי בעין יפה, ובצדק. אבא לא סתם מתפלצן. הוא ראה
דברים כל כך קשים במלחמה, ורק אז גיבש לו דעה מוצקה. הוא מעולם
לא ישב מול מחשב בקרייה ואונן כל היום. הוא ראה מוות וקרב
בעיניים והבין שהוא פשוט לא רוצה שום קשר לזה. אבל האמת שכל
האמור לעיל היה רק הקדמה למה שבאמת יש לי לומר לך. כן, אני
מבינה מאוד מאיפה מגיע חוסר הרצון הזה לשרת בצבא. מה גם שאת
טיפוס שונה מאוד מרוב האנשים שאני מכירה, וזה לא בגלל שאת
אחותי. אני סמוכה ובטוחה שלך יהיה קשה הרבה יותר להשתלב במערכת
מלכל אדם אחר. רציתי לספר לך קצת על חיילים קרביים. פעם אמרת
לי שדווקא הסיפורים שלי עושים לך חשק. אל תטעי באשליות. זה לא
כיף. מה שכן, המכתב הזה עומד להישלח אליך, כי אני חושבת שהוא
מתאים לסיטואציה בה את נמצאת, אבל דעי לך שהוא לא ממוען אליך
במקור. אולי אני עוד אזכיר כאן למי הוא היה מיועד מלכתחילה.



היי ילד, מה שלומך? זאת אני, החיילת ה"קרבית". סוג של. אם אפשר
לקרוא לזה כך. בהגדרה הצה"לית והמשכורתית- אני כן. אני שומרת
עכשיו בתצפית, בשמירה של 4 עד 8 בבוקר. אחת השמירות היותר
גרועות. עפיצות זה עוד כלום לעומת מה שקורה כאן. אתמול דיברתי
עם מישהו מהלוט"ר והוא סיפר לי על איזה קרב יריות שהתרחש מספר
ימים קודם לכן באיזור שכם ומאז אני כל הזמן חושבת. אני זוכרת
שבפעם שעברה שהייתי בבית, (זה היה די מזמן) ישבנו בשוקת,
הסתכלתי עליך בשלהי משחק טאקי מטורף והבחנתי במן שקע מוזר
בשיערך הפרוע, עד כמה ששיער של חייל יכול להיות פרוע... ושאלתי
אותך במה מדובר. היה ברור שהפתרון לא מצוי בידיו השמאליות של
ספר עילג, זה היה נראה ממש כמו הקטע מהסרט ג'אק אס, כשמכונת
התספורת האימתנית מאיימת שם על כל הפריזורות הסטייליסטיות-
סקייטריות של כל הבנים. אחרי מלמולים מהוססים הנחתת עליי את
המכה הזו. ראיתי לך בעיניים שאתה לא רוצה לומר לי מה הסיבה,
וכמובן שזה החשיד אותי יותר והייתי פשוט חייבת לדעת. אז קיבלתי
אותה בפנים. את התשובה שלא העליתי על דעתי שאשמע, ובדיעבד גם
לא רציתי לשמוע. היה קרב יריות בכניסה לשכם. כדור מנשק לא ברור
פילח לך את מעט המילימטרים הנותרים שסבבו את ראשך. המילימטרים
המעזים לכנות את עצמם שיער. "טאקי סגור, אחרון ביד" המשכתי
לשחק כאילו כלום, למרות שישב לידי חבר טוב שחייו כמעט תמו
בשנייה אחת תמימה, ובכל זאת הוא לידי. שנינו בתוספת לוחם נוסף
בשולחן נראים דומים בצורה מדאיגה. סנדלי שורש, כי מעולם לא ממש
התפשרנו על הנוחות, חולצה של היחידה מסוף טירונות/ אימון/
מסלול או מה שלא יהיה, מכנס שהוצאנו באן- דן- דינו מהארון או
זה שפשוט היה זרוק לנו על המיטה, ומבט אחד. ריק. לא, אני לעולם
לא אדע איך מרגיש חייל כמוך באמצע אלמנת קש, לעולם לא אצא
למעצר מבוקשים בג'נין ולעולם לא אדע, כנראה, מה זה כשכדור מפלח
לך את קצות השערות. אני אדע דברים אחרים. דברים שאולי אתה
דווקא לא. למודת נסיון אצא אל האזרחות בתהייה האם הייתי בכלל
צריכה לעבור את ההתפכחות הזאת. איך אני שונאת שאנשים מתגאים
בכך שישראלי בן 22 בוגר בכמה רמות מאמריקאי או בריטי או צרפתי
בן גילו. וכי למה שילד בן 22 יהיה בוגר? למה שיידע מוות ודם על
בשרו? מדוע שכבר בגיל כזה ובכלל, יידע הוא מה זה לקחת חיי אדם
אחר? למה שיידע איך להשתמש באותם הכלים הלוקחים חיי אדם אלו??
אני לא מסוגלת לשמוע את הביטוי הזה בהקשר חיובי. כאילו שזה
הדבר הנכון שצריך לקרות- שילדים בני 20 יידעו טוב מדי לוחמה
מהי, ומוות מה טעמו. האין זה אך- טבעי ש"ילד" אמריקאי בן 22
עוד יירק טפו-טפויים דרך צינור עט חלול על המורה שלו בקולג'?
מה פשר ההערצה הזו כלפי בגרות נפשית? האם מישהו מאותם אנשים
המפארים אותה היה ביודעין שולח את בנו "להתבגר" כך?
לא, אני לא אתבגר עקב לקיחת חיי אדם בידיי. לצערי, התבגרתי מהר
מדי לטעמי, עקב דברים אחרים. דברים שונים- תחת אותה מערכת.



אני לא עצובה על כך שלעולם לא תדעי מה זה.



זה מצחיק איך שלנו, הגדודים, תמיד נדמה שהיח"טיות מתעסקות
בדברים ה"אמיתיים", ואנחנו סתם כלבי שמירה. מעניין אם גם אתם
רואים את זה ככה. אני לא מתיימרת לדעת מה עובר עליך, ואני גם
שונאת את המלחמה הזאת בין כל יחידה ויחידה על מי טוחן יותר, מי
קרבי יותר, מי ייקח את אליפות צה"ל, מה הקו הכי חם ומה צבע
הכומתה הכי יפה. (ברור שנח"ל!! ובאופן אירוני שנינו חולקים את
אותו הצבע...) אני רק באה לספר לך קצת ממה שעובר עליי במערכת,
אז מראש אל תיקח את זה כקריאת תיגר או כנסיון להראות שלי יותר
קשה. זה לא העניין כרגע.
רציתי לספר לך, בחזרה למה שכתבתי קודם, שאני אתבגר מדברים
אחרים מאלו שאתה תתבגר מהם. כן, אני יודעת טוב על בשרי מה הן 4
שעות בעמדה סטטית, ויודעת כמה פעמים יצא לי להזיל דמעות ממש,
כי דגן, חברה שלי מהצבא, וויתרה על חצי שעת השינה היחידה
שהייתה לה, והביאה לי קפה בדיוק ב-5 בבוקר, כשהשחר מפציע ואתה
הכי עייף והכי קר שם למעלה. אני יודעת טוב מדי חוסר שינה מהו.
הקפצה אחר הקפצה בגלל עוד איזה פרש טורקי אמת, ולכל הרוחות-
אתה חושב לעצמך- מה איבד כאן פרש ועוד מטורקיה...  יודעת היטב
את מגע שיח קוצים במשך 10 או 12 או 14 שעות, כשמזג האוויר
מספיק להתחלף מחמימות, לקרירות, לקור עז ומקפיא עצמות לקרירות,
שוב לחמימות ואז לחום אימים.. אני יודעת מה זה אומר לרדת ב-8
בבוקר מסיור של 8 שעות ובמקום לנצל את מקסימום השינה המתאפשר
(מקסימום המסתכם בשעתיים וחצי), לדלג בשמחה היישר למטלות,
לעמדות, לחום הלוהט של מצרים שמתחיל עוד ב-5 לפנות בוקר וברבע
ל-12 להתייצב שוב בגאון בעמדת הפריקה, מוכנה ומזומנה לעוד 4
שעות, שיחזרו על עצמן שוב גם ב-8 בערב וב-4 בבוקר וכך במשך 16
ימים תמימים עד שלא תבחין כלל שהיציאה הביתה בפתח. נמאס לי
להרגיש שהצבא משתין עליך ושאתה צריך רק לתת, לתת ולתת ולא לקבל
כלום. מחד, תמיד אומרים לך שהתגייסת כדי להגן ולשמור על מדינת
ישראל. לשמור. אבל מאידך, אתה לא יכול שלא לחשוב על
האינטיליגנציה שלך, ההולכת ומתנוונת עם השעות, השפיות שלך,
ההולכת ודועכת עם הזמן, החיים האזרחיים שלך, שאתה נפגש עימם
פעם בשלושה שבועות ושוב חוזר לטירוף הצה"לי... והנפש. הנפש
ההולכת ונשרטת אט אט כמו דיסק שבסופו של דבר יישמע כמו ערבול
לא ברור של צלילים, למרות שעד לפני זמן מה הוא היה נעים וערב
לאוזן. דיסק החיים שלך.
וכאן מגיעה הנקודה שבה אני תוהה, יכול להיות שקשה לו יותר, אבל
האם הוא חש באותה ריקנות וחוסר תועלת כפי שאני חשה מדי יום
ביומו? האם עדיפים מראות קשים המלווים בתחושת משמעות על פני
חולות פסטורליים המלווים בשגעון ריקני ותחושת חוסר מעש ותכלית?
כאמור, לא באתי להתחרות ואין לי תשובה לשאלה הזאת. כל שאני
יודעת הוא שכמעט לא קיים דבר שיכול להרים אותי מהנקודה בה אני
נמצאת. איך אתה היית מרגיש במקומי? אף פעם לא חשבתי על עצמי
שאני טיפשה, אבל רק בצבא נהייתי מתנשאת וגועלית כזאת בנושא
הזה. כל כך גועלית עד כדי כך שאני באמת מאמינה שאני חכמה מדי
למקום הזה. שאני, ועוד רבים וטובים, יושבים שם ועושים עבודה של
מאבטחי מתקנים פשוטו כמשמעו, אבל אתמול עלינו על מוקש. עושים
עבודה של מאבטחי מתקנים, אבל רחוקים מלזכות בשנה וחצי או
שנתיים שירות. קרביים מספיק כדי לעשות תרפ"ל ולש"ב, אבל לא
מספיק כדי שייגלו לנו שבעצם לא אנחנו מחזיקים את הגזרה,
ושלאורכה פזורים מארבים של הלוט"ר ושל כוחות מיוחדים כל 50 מ',
אבל לנו אין את הסיווג המתאים לדעת על כך. מהיום הראשון בו
התגייסתי, לא למדתי בצבא ולו פרט אחד שלא ידעתי קודם לכן.
כמובן, שאני לא מדברת על מא"ג ונגב, כי הרי אין שום סיבה
שבאזרחות תבין בנשקים, אבל חוץ מזה כלום, ונותר לי רק לקוות
בשבילך שאתה כן למדת, כי את תחושת הריק שאני מרגישה, כבר קשה
מאוד למלא שוב. היא כבר נצרבה בי עמוק מדי. היא כבר פסיכולוגית
יותר ממה שהיא אמיתית.



אני לא עצובה על כך שלעולם לא תדעי מה זה.



שהרי רק אצלנו החליטו שסיום מסלול ייקח שנה וחמישה חודשים. לא,
לא כמוך, שמסלול הוא אך ורק הכשרה ואימונים, אלא סתם- טירונות,
אימון וקווים בלי סוף, עד שבנקודה רנדומלית מחליטים שהנה,
מסיימים מסלול. לפעמים שואלים אותי חיילים ברכבת על הצעירות
והטחינה והם ממש מתפלאים איך התנאים שלי לא השתפרו מקצה לקצה
בסוף המסלול. אני נאלצת להשיב להם במבט מבויש: "תשמעו,
בוותיקות עושים 4-4 כמו כולם.." אפילו אין לאן לשאוף. לא, עוד
לא נתקלתי בכדור שפילח לי את קצות השערות אבל בהחלט נתקלתי
בשירות שמרט לי את פרורי השפיות היחידים שעוד נותרו בי, וזירז
את אותה ההתפכחות שעוברת על כולנו. גורמים שונים- תחת אותה
מערכת.



אני לא עצובה על כך שלעולם לא תדעי מה זה, אבל אני חייבת לומר
לך שלצערי הרב, מי שלא נדפק ככה, משום מה, כך נדמה לי, נושא
איתו תחושת חוסר שייכות כזאת. זה דפוק, אני יודעת, אבל זה
נכון. את לא חייבת למרוח את זה כמוני, אלוהים יודע שעשיתי כל
דבר אפשרי לפני הצבא- שנה שלמה של שנת שירות, עוד חצי שנה של"ת
בגרעין נח"ל, פרק צבאי כרגע, ופרק משימה עוד לפניי. את לא
חייבת גם לבחור במסלול קרבי, הרי אין שום גוף שיכול לכפות עליך
את זה. בעצם, את לא חייבת לבחור בזה בכלל. את יודעת שאני
מאמינה שתרומה לקהילה, לחינוך ולכל מסגרת חלופית אחרת, היא לא
פחות משמעותית, אולי רק ההפך הוא הנכון. אני גם יודעת שאת לא
פועלת מתוך עצלנות או אגואיסטיות, עד כה, את הבנאדם הכי
אלטרואיסט שנתקלתי בו בחיי (את כבר בכיתה יא'- חסר לך שאת לא
יודעת מה פירוש המילה..) אני רק מקווה שתמצאי את הנתיב הנכון,
שקשה לי להעיד על עצמי, אם אני בחרתי בו. בעוד זמן קצר אני
מסיימת את הפרק הזה, ובעוד אפילו פחות זמן ימלאו לי 21
אביבים... חבל שאין לי עצה טובה של נסיון לתת לך, כיוון שאני
בעצמי לא באמת יודעת אם הלכתי בדרך הנכונה, ואיני יכולה לומר
בבטחון שעדיף לשבת בתוך שיח קוצים כל הלילה, מאשר לירוק טפו-
טפויים על המורה דרך צינור עט חלול. אני רק יודעת שאני כאן
לבינתיים, ועוד מעט יגיע תורך להיות בת 18.



כמו בכל שבוע, גם השבוע אתה יוצא למבצע בג'נין. זוכר שאני,
מעין וניב אספנו אותך מסאלם, יצאנו, וכשהחזרנו אותך החלטנו
פשוט לישון אצלך בבסיס..? אתה היחיד שסגרת שבת מהצוות, אז החדר
היה ריק ובאמצע הלילה הקצינה דפקה לנו בדלת, וצרחה על כולנו
שנעלה מהר על מדים כי יש עצורים ללוות, הקפצה חפוזה.. מזל שהיא
לא קלטה שמכל המרוחים בחדר, אתה היחיד שבאמת משרת שם... היה
כיף. תתקשר אליי כשהכל יסתיים, רק כדי שאני אדע שבמבצע הזה, לא
היה איזה כדור שמילא יפה אחר משאלת בעליו, ופגע 5 מ"מ יותר
נמוך מהכדור הסורר הקודם.
עכשיו, כשכולנו על סף שחרור, רובנו נשארנו חיים, חלקינו המועט
לא הצליח וכולנו מפוכחים הרבה יותר בצורה זו או אחרת. לא,
אנחנו לא ילדים אמריקאים בני 22 ולעולם לא נהיה יותר. עד
השחרור נסחוב ואחריו... נפגש בגואה. אתה מהפלחה"ן, רועי הסמ"ב,
אהוד הסמ"ח, אדם הרל"ש, ועוד ראשי תיבות רבים וטובים. ואני.



באמת, שאני כבר לא בטוחה אם אני עצובה או לא, על כך שאת- לעולם
לא תדעי מה זה.



מתוך מכתב אמיתי שמתישהו אני אתן לאחותי רוני ויועד בהתחלה
למישהו אחר...








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם טרקטור נוסע
בבוץ.







פיני גרשון,
מתווכח עם
דוגמנית במחזור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/6/06 11:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה רגב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה