27.01.05

"תירה לו בראש"- הוא אמר
"אתה לא צריך ממנו דבר,
הקליע יתביית כמו פצצה מחושבת".
הוא השיב: "הפלדה הקרה אינה הורגת"

"את קברו הצמחים יכסו,
מאפרו החיים יצמחו".
צעקתי: "במקום בו רוצחים, רק השממה תשרור".
"ובזה אתה רוצה"- הוא הכניע בקור.

"תירה מקרוב, אך הקליע יאכזב"- טען
"תכוון היטב! אל תשאיר לי מפתן".
אדיש למוות היה, כלל לא פחד,
כאילו ידע, שהכדור אותו יפספס בשוגג.

כעסתי: "דבר כזה לא יקרה, לא יתקיים,
המת עוד לא מת, והעניין יסתיים?!"
תפסתי בחמש אצבעות בידית הקרה,
הנחישות בוערת בי ללא הרפיה.

את דמותו, מאחורי כוונתי, ראיתי,
הוא עמד מיואש, כאילו כבר יריתי.
בדיוק מושלם, כחץ אל מטרה,
בשקט מוחלט נורתה ירייה.

העשן מסביבו מתפזר,
והוא יושב שם בלי שום הבדל,
מתבונן ואומר:
"את השקט הזה, שאתה שומע עכשיו...
בדיוק כזה שקט היה לפניו."

השיר מתאר מאבק פנימי. כמעין מאבק בין הדובר, ובין דמויות
הנמצאות בתוכו ומרכיבות אותו למי שהוא.
לאן כל אחת תיקח אותו? והאם הוא יכול להכחיד, או לדכא משהו בו?
הדובר נלחם נגד יצריו, נגד ייאושו, נגד עצמו. האם הוא מסוגל
לכך?