הוא נפל...
כנפיו הפסיקו לעבוד, הוא ניסה לנופף בהם, אבל הם היו מתים
לחלוטין.
הוא צלל וקיווה לשרוד את הנפילה.

עברו חמישים שנה, הכנפיים נשרו ממנו, והגב שלו נותר חלק
לחלוטין.
עברו חמישים שנה, אבל הוא הזדקן בחמישים ימים.
הוא עוד זכר איך זה להרגיש לחיות לעד.
אבל הוא חטא, חטא בגן עדן.
ולכן נשלח לכאן, ניו יורק של המאה ועשרים.
החטאים כאן שלטו בהכל, השחיטות חגגה כל יום ויום, והוא לא
התעלם מכך.
הוא הרוויח מהכל, אם בלעבוד על אנשים בעיניים,
אם בלפתות בחורות צעירות ועשירות, להתחתן איתן ולברוח עם כל
כספן.
הוא חגג, והעיקר- הוא חיי.
לפעמים הוא היה הולך למועדון "כנפיים שבורות" עם אנשים כמוהו.

מלאכים שנפלו, שחטאו בגן עדן.
הם היו מדברים על עסקים, צוחקים על זיכרונות מגן עדן.
איך הכל שם היה "נפלא" ו"טהור" ובעיקר משעמם.
וצחקו על האמונות של האנשים האחרים, כיצד הם מאמינים בגן עדן
ובגיהנום.
כיצד הם האמינו שלשם הולכים אחרי המוות.
למרות שזה היה ההפך,  אנשים באו לכאן כשהם סיימו עם גן עדן.
חוץ מהאנשים שחטאו ונפלו לכאן.
הוא חגג ברגע זה על החטא האחרון שלו: נערה בת 20 עם הורים
עשירים, היה ברור שהוא שבר את ליבה, אבל לו לא היה איכפת. הוא
ברח עם כספה, משאיר לה מכתב קורע לב על כמה שהוא אהב אותה עד
שפגש את הנערה מהבר, זה מה שתמיד היה טוב בו: לכתוב מכתבי
פרידה. הוא היה בטוח שהיא יושבת כרגע אצל הוריה ובוכה על
המיליון דולר שנעלמו מהבנק בלי זכר, כמה שהיא תתאכזב כשתשמע
שהשם שהוא הכיר את עצמו לה היה בדוי, ושהוא לא קיים בכלל. הוא
הלך לבר "כנפיים שבורות" כדי לספר על הצלחתו האחרונה ואולי
להזמין לכולם סיבוב עליו.
הוא נכנס לשם, וקפא. באחד השולחנות בבר החשוך ישבה נערה.
הכנפיים שגדלו מגבה היו ענקיות ולבנות, היא ראתה אותו וחייכה,
שלחה את ידה וסימנה לו להתקרב. הוא נמשך אליה ממוגנט והתיישב
מולה, לא מפסיק להסתכל על פניה.
"אני חדשה פה... תוכל להזמין לי משקה?" שאלה בלי בושה, למרות
שבידה כבר היה משקה אחד. הוא הזמין לשניהם משקה בלי היסוס והיא
החזירה את הכוס הריקה שהייתה אצלה ולקחה מהמלצר את הכוס המלא
בחומר מוזר, היא אפילו לא שאלה מה זה.
"אז מה את עשית שם למעלה שהגעת לכאן?" הוא שאל, סקרן. אנשים
חדשים לא היו מופיעים כאן הרבה..
"אה, הדברים הרגילים, בעצם, עשיתי את זה בכוונה. משעמם שם
למעלה איתו" היא אמרה, וגלגלה את עיניה למעלה. הוא הוקסם ממנה.
ובאותו ערב הזמין אותה אליו "בשביל שלא יראו את הכנפיים שלך"
אמר.
היא כמובן סירבה, היה זה מן הנימוס, שלא תיראה להוטה מדי.

הוא לא האמין.
שחיתות, זה מה שזה היה.
והוא התחתן איתה.
ועכשיו: הכספת ריקה.

הוא זכר את החתונה, היא הייתה בבר, הם הזמינו כומר שחיתן אותם
ואז שלחו אותו הביתה, והם בעצמם הזמינו סיבוב חופשי על כולם.
משפחה לא הייתה, כי הם נפלו מגן עדן.
אבל כל "המלאכים" האחרים היו מוזמנים.
עברו 5 שנה מאז שהם נפגשו אז בבר, בשבילו 5 ימים.
הם עבדו ביחד, עבדו על אנשים שונים. הפרידו זוגות. הם היו
עשירים.
ואז ,יום אחד. היא עזבה אותו, עם כל כספם.
הוא בדק מי היא הייתה, בת תמותה.
כל הדיבורים על גן עדן היו שטויות.
היא הייתה רגילה.
והכנפיים? פלסטיק.
בגלל זה היא סירבה לו ביום ההוא... והם נפגשו רק אחרי חודש.
0 בבנק.