המבט שלו, כמו דקירה בחזה, של סכין מושחז.
ואני לא יכולה, להסיר את המבט,
להשפיל את העיניים,
לצעוק לעזרה.
בכל הכוח, להמשיך לחיות כמו שרציתי,
כמו שתיכננתי,
כמו שאמרו לי שצריך.
ורק המבט הזה שלו, כמו צל שלא עוזב,
כמו כתם שלא יורד,
כמו צלקת צפונה במעמקי נסתרים.
רק אני והוא יודעים מה שהיה שם.
ורק אני אמות מזה בייסורים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.