אני הנריק. רבים ממכם לא מכירים אותי, ולמען האמת כולכם לא
מכירים אותי.
אך אין אחד מביניכם שלא מכיר את המצאתי. הקווה קווה דלה אומה.
אותו משחק ילדות שבו שרים שיר נחמד ונותנים כיפים אחד לשני.
אותו משחק משונה מבוסס על יום אחד גורלי שהתרחש בחיי.
עד גיל  12 חייתי בכפר פנגלץ על יד ארגנטינה. הכפר היה כפר שקט
ורגוע, מקום פסטורלי ומעניין שרבים מתושבי העולם לא הכירו.
הכפר התבסס בעיקר על חקלאות ומשק והיה מעין קיבוץ. כולם הכירו
את כולם והיו מיודדים עם כל תושבי הכפר.
בבוקרו של אותו יום לא היה שום סימן לעומד לבוא. כמדי יום
יצאתי החוצה לבדוק את הגינה.
דסי כבר חיכתה לי בחוץ. דסי היא חברת ילדות שלי. היינו ביחד
בלול ואכלנו מאותה צלחת. כל בוקר היינו מטפלים בגינה של הבית,
ואחר כך הולכים עם אבא של דסי לרעות את הכבשים של הכפר. באותו
בוקר אבא של דסי היה חולה לכן לא הוצאנו את הכבשים. במקום זה
החלטנו ללכת על יד הנהר. על שפת האגם נמצא היה הבית של הגברת
אומה. גברת אומה הייתה אישה זקנה וטובת לב ותמיד נהגה לכבד
אותנו במיטב דבריה. לגברת אומה היו 8 ברווזים שהיו חשובים לה
יותר מכל. ככה ישבנו לנו על שפת האגם אני ודסי נהנים מהכיבוד
של גברת אומה וצופים ב8 הברווזים משחקים. זרקתי לאחד הברווזים
חתיכת לחם שפגעה במקרה בדסי, אז היא החלה לקלל אותי כששנינו
יודעים שזה בצחוק: " אבא שלך קופיקו, אמא שלך היפופוטם ואתה
חמור קטן". תמיד היינו יורדים אחד על השנייה בצחוק. לפתע ראינו
את אדון לא-וכן, אשר הגיע לבקר את הגברת אומה. אדון לא-וכן היה
האדם הזקן בשבט. כאשר עבר לידנו חייך אלינו בשמחה והמשיך
בדרכו, תוך שהוא צולע על רגלו הימנית. על פי הסיפורים, אדון
לא-וכן צולע על הרגל משום שלפני שנים רבות לחם בנמר בג'ונגלים
שליד פנגלץ. אדון לא-וכן הצליח להרגו את הנמר אך כנראה שרגלו
נפגעה באופן חמור באותו אירוע ומאז הוא צולע על רגלו.
ככה נהנינו אני ודסי מיום חמים על שפת האגם באושר ושמחה, עד
שלפתע שמענו יריות ממרכז הכפר. רצנו במהירות לאזור. נדהמנו
לגלות את כל תושבי הכפר עומדים במעגל גדול ובתוכו, כך יכולתי
רק לנחש, אנשי הצבא האוטוקי. האוטוקים היו שליטיו הרשעים של
הכפר שלנו. בצורה קבועה היו בוזזים את המזון ואת הרכוש שלנו
והתנהגו אלינו בצורה מרושעת. כפי שאבא שלי סיפר לי היו
ניסיונות מרד רבים באוטוקים אך כולם נכשלו.
נשמעו צעקות ממרכז המעגל, בקול מקפיא ואכזרי: "אחד, שתיים,
שלוש , ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר" בום! נשמעה
ירייה. אחד מתושבי הכפר שהקיפו את המעגל נפל ארצה. הספירה
התחילה מחדש וכל פעם שהגיעו האוטוקים לעשר נורה תושב הכפר. אני
ודסי התחבאנו מאחורי הבאר כך שלא יכלו לראות אותנו ופחדנו
וחששנו כמו שלא פחדנו לעולם. כל עשר שניות שמענו ירייה וצעקות
כאב. הוריי ואחיותיי גם הם עמדו במעגל וגם בהם טבחו האוטוקים.
לאחר שכל המעגל האנושי נפל ארצה ודם כיסה את האדמה התפנו
האוטוקים ועזבו את המקום.
יצאנו בזהירות רבה אני ודסי ממחבואינו ונתקלנו במחזה מצמרר:
מאות אנשים שכובים מתים על האדמה מהם בני משפחתי ומשפחתה של
דסי. לפתע שמענו קולות סוסים דוהרים ושיערנו כי האוטוקים
חוזרים ורצנו בחזרה למחבואינו. להפתעתנו גילינו שלא מדובר
באוטוקים אלא בשלושה תרמילאים. יצאנו בזהירות אליהם. התרמילאים
הבחינו בגופות וצפו בהם בזעזוע. יצאנו אט אט ממחבואינו. על אף
החשש והבלבול התרמילאים הציעו לנו משתייתם וסימנו לנו להצטרף
אליהם.
דסי ידעה קצת אנגלית והצליחה בקושי רב לספר להם מה התרחש בכפר.
התרמילאים החליטו לקחת אותנו איתם. במהלך מסעם בג'ונגלים שעל
יד פנגלץ גילינו אני ודסי כי מדובר בתרמילאים ישראליים שבדיוק
מסיימים את מסעם ועתידים לחזור לישראל. לאחר שפיתחנו קשר עמוק
עם אותם תרמילאים הם לקחו אותנו איתם לישראל כשאנחנו דחוסים
בתוך מזוודות. הגענו לארץ ישראל. המסע הארוך והחום במזוודה
גרמו לי להרגשה רעה במיוחד ומיד שהגענו לישראל לקחו אותי
התרמילאים לבית החולים שם איבדתי את ההכרה ולפי מה שסופר לי
הצלחתי להגיד רק את קובץ המילים הבא:
א- קווה קווה דלה אומה קווה קווה קווה קווה קווה קווה-דסי
מטריקו אבא שלך קופיקו אמא שלך היפופוטם ואתה חמור קטן ולא-וכן
צולע ומסכן, זקן- אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע שמונה תשע
עשר בום!
רק לאחר כמה שנים הצלחתי להבין את קובץ המשפטים ההוא. קובץ
משפטים מאותו יום בחיי, המספר את השתלשלות האירועים. הרביצה
ליד האגם עם דסי והברווזים של הגברת אומה (דלה בשפה הפנגלצית
זה הגברת ולגברת אומה היו 8 ברווזים. ברווז בפנגלצית זה קווה.
לכן במלמוליי היו 8 ברווזים), הקללות של דסי על הוריי (מטריקו
בפנגלצית זה אומרת לכן דסי מטריקו), הפגישה עם אדון לא-וכן
הצולע על יד הנהר והמחזה המזוויע של יריות החיילים בכל שנייה
עשירית. כך, כל אותו יום התבטא באותם משפטים חסרי פשר.
כשסיפרתי את סיפורי לחבריי הישראלים הם צחקו עליי ולא האמינו
לי. הם התחילו לשיר את קובץ המשפטים במנגינה שמחה והתחילו לתת
כיפים אחד לשני.
אותם חברים סיפרו את הסיפור לאנשים אחרים וכך סיפורי התפשט בכל
ישראל וכך גבר הזלזול בו. הסיפור הפך למנגינה ולמשחק משעשע בין
ילדים.
כך סיפור חיי, הפרידה שלי מהכפר והמראות המזוויעים בהם צפיתי
הפכו למשחק ילדים תמים.