אתה נושק לי בצוואר. זה מעביר בי צמרמורת, הורמונים זורמים לי
בגוף בקצב מטורף, מטורף לגמרי. אני מתנשפת מהר יותר, חזק יותר
מתמיד, חם לי. אתה ממשיך, פעם ראשונה שאתה עושה לי טוב, עושה
לי טוב בלי תמורה או בקשה, פשוט ממשיך, פעם ראשונה שאני מרגישה
אישה, מרגישה נערצת, פעם ראשונה שאני מרגישה שווה משהו, ערך,
מאושרת.
אתה מלטף אותי עם ידך הגדולה, אף פעם לא הרגשתי אותה או חשבתי
אותה לנעימה, תמיד הייתה נראית לי מפחידה, מכאיבה, פוגעת,
מאיימת. עכשיו זה שונה, היא עושה לי טוב, יותר טוב מתמיד.
הדבר הכי טוב והיחיד שתמיד היית מצליח לעשות לי זה להסתכל
עליי... היית מסתכל עליי, לוכד אותי חזק, גם אז הייתי משתתקת,
צמרמורות והורמונים משתוללים, הייתי נמסה.
עיניך שיקפו בשבילי את כל העולם, היית נראה שונה, הזוי יותר,
לא אמיתי, לא אתה, פשוט טוב מדי בשבילי. היה בך מין מגע אלוהי,
כל כך מושלם בשבילי...
היית נראה כמו ציור. כל כך יפה, אסטתי, מדויק, היית ניראה כל
כך אמיתי לרגע, כאילו אפשר לגעת בך, אבל אסור. כל נגיעה תעשה
רק רע, תהרוס.
והכול נהרס באותו הרגע, ממשהו שאינו מוחשי שיד אדם לא נגעה בו
הפכת מפלצת.
נגעתי בך! הרגשת כאילו אתה משהו אחר, מעל כולם, חשבת עצמך
לאלוהים!
היית בטוח שאתה יודע הכול, שמותר לך הכול, להרביץ לי, לפגוע
בי, לזיין אותי מתי שבא לך! ומי אני שאתנגד? הרי אתה כל כך
מושלם בשבילי... לרגע חשבתי שאני הלא בסדר פה בעסק. ואיש לא
היה מאמין לי... כי היינו נראים כל כך טוב ביחד, מאושרים.
על איזה אושר הם דיברו שם? רק סבל ידעתי ממך. סבל והונאה!
ואתה, אתה היית בטוח שאני נהנת ממגע ידך האלים, שזה עושה לי
טוב. היית בטוח, הרי אתה אלוהים, יודע הכול ואף אחד לא יודע
עליו דבר. האם הוא שם קיים? ואם כן, אז איפה לעזאזל? איפה?
דווקא כשאני צריכה אותך, ולפני זה זה לא קרה הרבה אז דווקא
עכשיו אתה מחליט ללכת, לברוח, להסתתר! איפה אתה אלוהים? (איפה
לעזאזל?)
אז ירדת קצת אליי, למטה, לאדמה, או עלית למעלה, אליי לארץ,
תלוי איפה ממוקם אתה, אלוהים.
באת, נושק לי בצוואר, ההורמונים והצמרמורת עוברים מהר מדי,
כואב לי פתאום, הגוף שלי שונה משלך, אלוהים, הוא לא בנוי לזה.
הרגת אותי עכשיו, אלוהים, סוף סוף עשית לי טוב אחרי הרבה זמן
וגם את הטוב הזה הרסת.
כנראה כאב לך שאני מאושרת.