חיפשתי בסביבה קיר שנותן כסף. ערפל כבד כיסה את הארץ ופנסים לא
דלקו בחלק נידח זה של העיר המזוהמת.  בחושך מוחלט שכזה  לא
יכולתי לראות שום קיר מסביבי, שלא לדבר על כספומט שבקיר.
הסתובבתי במקום כסביבון, נתקלתי בערימת בקבוקי בירה ריקים
ונפלתי לתוך שלולית. מכונית עברה כמטר ממני ובאור פנסיה
סוף-סוף הצלחתי למפות את עצמי. שכבתי בשלולית ממש על הכביש
עצמו, לא ברור איך האוטו ההוא לא דרס אותי. אמנם לא דרס, אך
בחוסר נימוס מופגן שטף אותי היטב בגל המים שעלה מתחת לגלגליו.
בנפילה לשלולית הרטבתי רק את רגליי, כעת הייתי רטוב כולי.
"יא-אללההההה!" ציננתי ארוכות מבין שיני לעבר האוטו המתרחק.
"מה?" - שמעתי קול ממש קרוב לאוזן שלי.
הסתכלתי מסביב ולא ראיתי איש.
"למה קראת לי" שוב שמעתי ממש בתוך הראש. צריך כנראה לשתות
פחות, החלטתי בליבי. קודם החברים השיכורים שלי שכחו אותי בתוך
הפאב רכון על השולחן בתרדמה עמוקה, ועוד כעת אני שומע קולות.

מישהו נאנח בקרבת האוזן שלי. לא, בעצם, בקרבת שתי האוזניים
בו-זמנית, בסטריאו ששיגע לי את השכל כי לא הצלחתי כל כך להבין
מאיזה כיוון בא הקול.
"קראת יא- אללה, לא?" היה נראה שהקול התחיל לאבד סבלנות. גם
אני. רציתי רק הביתה למיטה החמה שלי, רציתי כסף לאוטובוס, לכל
הרוחות! מאיזה עוד סיבה שבעולם איש רטוב ועייף יחפש לו כספומט
באמצע הלילה?  תאמינו לי, דבר אחרון שרציתי, היה לשמוע קולות
בראשי. התרוממתי מהשלולית,  ואיכשהו הגעתי הביתה. זאת אני יודע
בוודאות כי בבוקר התעוררתי עם כאב ראש נוראי במיטה שלי. סדין
כחול עם כתמי אקונומיקה מהימים שדחסתי דברים צבעוניים ולבנים
לאתה כביסה - זהו בהחלט סממן של המיטה שלי. נרדמתי לעוד כעשרים
דקות, מחבק את הכרית. חפץ מתחתי שלא היה צריך להיות במיטה נתקע
לי בכף היד. ניסיתי להתעלם, אך הצורה של החפץ המתכתי - עגול
ומחוספס -  הטרידה משהו שהיה בור עמוק בתת המודע שלי. בחוסר
רצון פתחתי את עיניי והרמתי את הכרית. בהיתי כמה שניות במה
שמצאתי שם: היו אלה מטבעות של 10 שקל, שקל אחד ועוד  70
אגורות. מחיר האוטובוס תל אביב- ראשון.

מיששתי את המטבעות בידי,  מהרהר הכיצד הכן הגעתי אתמול הביתה.
נזכרתי בקול ששמעתי ושחזרתי את הפרטים העגומים של הלילה הנבזי.
ניסים ונפלאות! שכה אחיה! אלים דיברו אליי ומה רציתי - להגיע
למיטה ולקבל כסף לאוטובוס? ועוד בדיוק בסדר הזה? התחלתי לצחוק
כמו מטורף. הייתי צריך לבקש שלום ושלא יהיה רעב וכל מיני דברים
כאלו שהכוסיות ההן מתחרויות מלכות היופי תמיד מזכירות בנאומי
הניצחון שלהן. פתאום תיארתי לעצמי אותי בליל אמש. בחור נאה
רחב-כתפיים, סטודנט לרפואה שנה רבעית, שוכב לו בליל ערפל כבד,
בתוך שלולית, רטוב ושיכור, ומתפלסף עם אללה על השלום! "שמע,
אללה", אני אומר, כולי רועד מקור וטיפות מים זולגות לי מהשיער
הרטוב לעבר המשקפיים, "שמע, מה דעתך לעשות שלום בינינו לבין
הערבים של כל העולם?"  - "טוב", עונה לי האל, ולמחרת אני
מתעורר באותה השלולית אבל שלום שורר בינינו לבין שכינינו
הערבים. קלטתם את התמונה? אבל אז באים האמריקאים וזוממים לכבוש
את הערב הסעודית -לא ברור כל כך למה אך ככל הנראה בגלל הנפט.
ישראל שולחת את חיל האוויר להלחם נגד האמריקאים הרעים - אבל
רגע, לא ביקשתי שלום? מה עכשיו חיל האוויר?  לא אמור להיות לנו
שום צבא, ילדים מבית הספר ישר ילכו לאוניברסיטה! וידברו שתי
שפות כשפת אם - ערבית ועברית, כמו השוויצרים האלה שכל אחד מדבר
שם צרפתית וגרמנית שווייצרית מהגן! ברוורס אני חוזר בזיכרון
שלי אחורה והפעם מבקש שלום בין כל אומות העולם. ואז באים
החייזרים ותוקפים את כדור הארץ. ואני כמו אידיוט עדיין שוכב
בתוך השלולית. יא-אללה איתכם, לכו חפשו את השלום שלכם.  עדיף
שתנקזו את כבישים המחורבנים בחורף. לכך באמת לא צריך שום אללה
או ישו או ה' צבאות.