יום קיץ חם ושרבי אותת על בואו בעלות השחר. הרוח סירבה לנפוח,
הצמחייה חסכה בתנועותיה וחיות הבר נמלטו מהחום, צנחו לצל והיכו
בזנבן כדי לייצר תחליף לרוח. טרם עלתה השמש והציצה על העולם,
פשט החום וכבש את שארית הקרירות שנותרה מהלילה, מאדה וממית את
טיפות הטל המעטות שישנו על גבעולי ועלי הצמחים, ומותיר אחריהן
שובל רועד של אשליה.

באחת משלוחות מערה, עמוק במעבה האדמה, בחשה מכשפה גובלינית
זקנה בתוך קדרה מלאה בנוזל ירוק, מבעבע, המדיף ריחות מצחינים
ואדים ירוקים.
"מה בפיכן הפעם?" שאלה את הבועות השמנות, המתנפחות ומתבקעות
על-פני שטח הנוזל.
"פלפ... פלופ... גלאפ... סאתם... חרופ," ענו הבועות הירוקות.
"אני לא מאמינה," הזדעקה המכשפה, "זה הסוף! זה ממש הסוף!"
ופלטה גושים ירוקים מגרונה.
"ומתי זה יקרה?" שאלה את הבועות שעדיין רעדו מצרחתה האחרונה.
"גלופ... גלופ... גלופ..."
"תיארתי לעצמי..."
היא הרגישה בפאניקה צומחת בקרבה והרפתה מכף עץ ענקית, אחזה
ברגלה הימנית, החצי משותקת, והניעה אותה קדימה, מצמצה בחוזקה
בעינה הבריאה, השחורה, ופסעה מחוץ לכיב, אל היכל המנהיג.

הרחק משם, בערך שלושה עמקים ושרשרת הרים שלא התנשאה לגובה רב
במיוחד, שכבו שלושה גברים, ברברי, זרביב ואישה סביב מדורה,
שהוצתה מחדש בעקבות השרב הלוהט.
"לעזאזל..." פקח אפרגון את עיניו ואת פיו, והחל בשגרת יומו
הזעופה. "איזה חום! אפשר כבר לטגן ביצים על השריון שלי."
בתגובה לקול הרטינות המוכר של הבוקר, רשרשה צמרת העץ קלות.
שיימוס, הזרביב, שישן על ענף רחב דיו להכיל את גופו הקטן
והצנום, פקח גם הוא את עיניו והתבונן סביבו בסקרנותו
האופיינית. גם מוריס הברברי התעורר והטיל את גופו העצום על גזע
העץ. "מה, כבר בוקר?" שאל ונאנח באכזבה.
הגזע השמיע אנקה ועלים מבוהלים החלו לנשור לאדמה. שיימוס הצליח
לאבד את אחיזתו בענף והחליק מטה בצרחה חדה. גופו הרחב של מוריס
התכווץ לשנייה. "גובלין!" שאג והתנער ממקומו, שולף את הגרזן
שהונח ככרית תחת ראשו. פלויד, איש-היערות, שישן בצדו השני של
העץ, רדף בחלום אחרי נימפה מתעתעת, והתבונן בעקבותיה איך החיים
מתפוגגים. הדציבלים קרעו את החלום שנרקם במשך כל הלילה, בקינוח
התרסקותו של שיימוס על גופו. חדוות הכאב התערבבה באנחת אכזבה
ונשמעה כקולם המיוסר של תנים.
"והם עוד באים עם הזאבים שלהם..." המשיך לצרוח מוריס.
"מטומטמים!" צרח אפרגון ובכך העיר את מי שעוד ישן והפריע למי
שקם שעה קודם כדי ללמוד.
לובלינה, צוערת הדת, תלשה את קורי השינה שדבקו על ריסיה
והחליקה את השמיכה מעליה. "איזה בוקר נפלא! " קראה בקול.
"כן, אכן בוקר נפלא," סינן מתחת לשפתיו מוץ, המכשף הזוטר.
"נו... מוץ... למדת הכול? אתה זוכר את הקסמים שלך?" שאל אותו
אפרגון בזלזול.
"אה... נשאר לי עוד קסם אחד."
"שוב נצטרך לחכות לך? אמרתי לך, תקום שעה קודם!"
"אבל... קמתי שעה קודם."
"אז תקום עוד שעה אחת קודם! אין לי כוח לאטיות שלך, לחוסר
היעילות שלך, לעודף הפחדנות שלך... גם ככה אנחנו עושים לך
טובה."
"כן?! אבל בלי חצי הקסם שלי הייתם עדיין תקועים במערה עם
הטרולים."
"נכון, אתה צודק! אבל אם לא היית נתקע כולך בתוך חבית... אולי
היינו יוצאים משם קודם!"
מוץ שתק.
"למה להתווכח על הבוקר? תראו איזה בוקר נפלא," אמרה לובלינה.
"אבל לאן נעלמו כל הגובלינים?" שאל מוריס.
"הנה הגובלין שלך," חרחר פלויד מאחורי העץ והדף מעליו את
שיימוס.

המכשפה הזקנה המשיכה לעכל את משמעות הדברים. נשימותיה הדלוחות
ניפחו את העיגולים הצהבהבים סביב עיניה, ושדיה המדוללים, חסרי
המשקל, היכו ללא רחם על בטנה בזמן שעלתה במעלה המדרגות הגסות,
החצובות באבן. המנהרה התעקלה לימין ואחר-כך לשמאל. היא נאלצה
להיתמך בדפנות המערה כדי לייצב את עצמה ואת רגשותיה העזים.
מאתיים שנה של שגשוג עלולים להיעלם אם לא תעשה משהו בנדון.
כשהגיעה לקצה המדרגות, חשה בלבה הפועם, העומד לפרוץ את צלעותיה
- אולי זה סופה? הסוף שיגיע לפני כולם.

אחרי עשר דקות של הליכה תחת השמש הקופחת, איבד אפרגון את
שלוותו השברירית וצרח שיורידו ממנו את השריון. בעודו מנסה
להתנער מהשריון, חדר לשיימוס ריח מתוק מבית אימא..."היי, אני
מריח עוף צלוי," אמר בהתלהבות והחל תר אחר העוף שממנו עולים
הריחות. פלויד ניגש לאפרגון ושחרר את האבנטים שסגרו על חלקי
השריון.
"בכל פעם זה קורה מחדש - החום, אחר-כך אתה צועק שירידו לך את
השריון. למה אתה לא לומד? תקשור את זה על הגב בבוקר ותלבש את
זה בלילה."
אפרגון העדיף לנשוף על הכוויות שנוצרו על ידיו ועל צווארו מאשר
לענות.
"לאן בכלל אנחנו הולכים?" שאל מוריס.
"המפה אומרת שהמערה נמצאת אחרי שרשרת ההרים הזו," ענה לו
פלויד.
"יש שם גובלינים?"
"מאיפה אני צריך לדעת אם יש שם גובלינים? מערה יש שם!"
"אני שונאת מערות," אמרה לובלינה והגישה לאפרגון משחה לריכוך
הכאב.
"אני יודע שאת שונאת מערות," ענה לה אפרגון, "את גם לא מסתדרת
עם סוסים ואתונות, אבל מה לעשות? זהב לא גדל על העצים - הוא
תמיד נמצא במערות או בתוך טירות נידחות."
"מערות... מערות..." קיפץ שיימוס.
"למה אתה חייב להיות תמיד כזה שלילי?" שאלה לובלינה.
"כי מישהו כאן צריך להגיד את המילה האחרונה, ואני - ואת יודעת
מי אני - מעדיף שתהיה שלילית. אחרת מה נעשה? נלך לשדוד
בנקים?"
"לשדוד בנקים..." המשיך שיימוס לקפץ.
אפרגון קשר את השריון לגבו ומוץ המשיך ללמוד את שארית שורות
הקסם שעוד נותרו לו.

ישיבת המועצה העליונה לענייני ביזה והחרמות בכוח, שהתקיימה
בהיכל מנהיג הגובלינים, עמדה בסימן משבר. הכוחות הרדיקלים
איימו בפריצת השורות אם לא תוסר ההצעה להגמשת היחס המתנשא כלפי
בני-האנוש.
"מה זאת אומרת לבזוז ולא להרוג?!" צרח בזעם אחד המתנגדים
לרעיון והיכה על השולחן.
"זאת אומרת, שבמקום שנסתער בחרבות שלופות על איכרים חסרי ישע,
נציע להם דמי חסות. אין הרבה הבדל בין לשלם דמי חסות לבין
להיות פאודל. אני לא מבין למה צריכים את כל האלימות הזו?" אמר
אחד המצדדים בהצעה.
"ומה אעשה עם כל החיילים, עם כל הלוחמים שצמאים לדם? מה יהיה
אתם?... תהיה תסיסה, הצעירים יעזבו. כל מה שבנינו ייהרס," זעק
כנגד שר הצבא.
"אבל אתה לא עוקב אחרי ההתרחשויות. אנחנו הופכים לנקודת עלייה
לרגל. כל קבוצת הרפתקנים מטומטמת שרוצה לקבל קצת כבוד, או כמה
מראשינו, באה להסתער עלינו לכלותנו. אני חושב שהתדמית שלנו
נסדקה. איבדנו את כוח ההרתעה," התלונן מצדד אחר.
"כי אנחנו יושבים כאן בחיבוק ידיים. מה קרה לכל ההתאגדויות עם
האורקים? נזרקו לפח. מה קרה לשיתוף הפעולה שלנו עם זאבי ההרים?
התחלנו לאכול אותם, זה מה שקרה! אז אל תקשקשו לי על עלייה לרגל
ועל הרפתקנים מטומטמים. הפכנו להיות תרבותיים מדי. הכול התחיל
במי שהמציא את הישיבות הטיפשיות האלה," זעק מפקד פלוגת
הקומנדו.

שקט התעורר לפתע, כאילו נאלמו פיות המשתתפים.
"מה אמרת?" התרומם נבוכ-הצאר.
"אמרתי שזה לא בסדר," לחש מפקד פלוגת הקומנדו.
"זה לא מה שאני שמעתי!"
"אה... אולי לא במילים האלו, אבל זו הייתה הכוונה."
"מה טיפשי בישיבות האלה?"
"שום דבר לא טיפשי, יש פה יין טוב, בשר נהדר, אפילו אישה
אחת."
"טיפשיות, אמרת."
"לא טיפשיות, התכוונתי לחפוזות..."
"ומה חפוז בהן?"
"ה...ה... הן...הן... מסתיימות כל-כך מהר?"
"אתה שואל או אומר?"
"שואל, אה... אומר..."

נבוכ-הצאר התרומם ממקומו ונעמד על השולחן כיאה למנהיג השבט.
עיניו ננעצו והתעכבו למשך דקה ארוכה על מפקד פלוגת הקומנדו
ועברו לסקירה אטית חודרנית שכללה את שאר הנוכחים. הוא רקע
ברגלו והקפיץ את כולם לדום מתוח.

"תשכחו מכל מה שידעתם! זוהי תקופה קשה, זמנים קשים. ובזמנים
קשים יש לקחת החלטות קשות. מה שהיה - מת! זהו! ברור? אנחנו לא
מתכוונים לנהל כאן דיקטטורה, אני לקחתי את היוזמה כי במילא היא
הייתה אצלי עד עכשיו, אבל זו לא הנקודה - הנקודה היא, שמעכשיו
כל אחד אומר מה שהוא חושב שחשוב להגיד. לא תהיה כאן עריפת
ראשים. כל ראש חשוב. האמינו לי. אם אנחנו רוצים לשרוד, אנחנו
צריכים לחשוב אחרת. לא יכול להיות שכל דבר שנעשה יקבל הד
ציבורי שלילי בעולם. יש לנו מסורת! הייתה לנו דרך! אבל עכשיו,
אולי יותר מאי פעם, גם המסורת צריכה להתאים את עצמה וגם אנחנו
צריכים לעלות על דרך חדשה. הדרך צריכה להשתנות. תרצו מנהיג
אחר, תקבלו מנהיג אחר. אין לי שום בעיה עם זה. האמינו לי! אם
יש כאן מישהו שיהיה מסוגל להחזיק במושכות כראוי ולהוביל אותנו
לתקופה בהירה יותר, שיקום! ואם לא קם גובלין שכזה, אני מצפה
לפחות שתכבדו את חבריכם ושתפסיקו לרדת אחד על השני. אחים
אנחנו!"

"סליחה..." אמר שר החוץ.
"כן... פרסדופולוס. רצונך?"
"אני חושב שאני מתאים להיות מנהיג."

לשקט ששרר עד עתה התפרצו גיחוכים קצרים, נהמות קלילות וצחוק
אחד מתגלגל ובלתי נשלט, עד שבעליו איבד את שיווי משקלו ונפל
אחורה עם הכיסא.

"שקט!" צרח נבוכ-הצאר.

בעל-הצחוק החליף את צחוקו ביללה, סידר את כיסאו ושתק.

"כן... פרסדופולוס. אמרת...?"
"אני חושב שאני מתאים להיות המנהיג."
"המנהיג?" תמה נבוכ-הצאר, "המנהיג של מי?"
"שלנו."
"שלנו?"

גיחוכים, מרפקים, ויריקות של שאריות אוכל עפו בין הכיסאות...

"למה לא?" שאל פרסדופולוס.
"למה כן? אתה בן 207, תמיד אמרת שאתה רוצה, אף פעם לא קיימת.
ובתור שר חוץ, אתה נמצא יותר מדי בבית. אז אולי, אם תוכיח את
עצמך בחוץ... יהיה על מה לדבר... בינתיים, שר הפנים, אני חייב
להודות, עושה עבודה טובה ממך."
"אבל..."
"אין אבל, סתום! נושא סגור! הלאה..."

לפתע התפרצה דרך דלתות ההיכל המכשפה הזקנה, חרחרה, נאנקה
וצעקה: "הם באים... הם באים... ארבעת פרשי האפוקליפסה באים!"

השמש נשקה למרכז השמיים והתיכה את האדמה תחתיה, ממיסה את רצונם
של טורפים, מפלצות ואחרים לפגוש בחבורה שהשתרכה בתוך העמק
הפתוח והחשוף לכול.

"חם לי," התלוננה לובלינה.
"חם לה," חיקה אפרגון את קולה.
"אינני מבינה למה אנו צריכים לסבול בחום הזה? יש צל, נשב בצל.
לא צריכים ללכת בכוח."
"מצחיקולה... שמעת פעם על לוחות זמנים? הקצבת אוכל? בזבוז
משאבים?"
"למה אתה תמיד מתנשא?"
"ולמה את תמיד בכיינית?"
"אוף!"
"די כבר!" זעק פלויד, "למען אל הטבע והשממה, תתרכזו בדרך במקום
להתווכח, הרי כל רגע יכולה לקפוץ איזו מפלצת ולתקוף אותנו."
"נכון. אתה כל-כך צודק," אמר מוץ לאטו, "בדיוק עכשיו, בחום
הזה, ימצא מישהו כוח כדי להסתער עלינו."
"לובלינה, למה שלא תעשי לנו ענן קטן, שיוריד עלינו גשם, שיסתיר
אותנו קצת מהשמש? מה את אומרת?" שאל מוריס.
"הוי, טיפשון, אם היה כאן ענן, אז הייתי משתמשת בברק שלי, אבל
אין כאן עננים - השמיים כחולים לגמרי."
"תירוצים, תירוצים, כל הזמן תירוצים," המשיך אפרגון בחיקוייו.
לובלינה דחפה את אפרגון. אפרגון דחף בחזרה.
"יאללה, מכות!" קפץ שיימוס בהתלהבות כאילו חום השמש ממנו
והלאה.
"די! למען אל השמיים והארץ, הטוב והרע - תפסיקו!" צרח פלויד.
מוריס הפריד בין המתקוטטים בהנפת שני ידיו הענקיות. "היי, תראו
מה אני רואה שם למעלה," אמר והסב את תשומת לב החבורה לשמיים.
"מה זה?" שאלה לובלינה.
"זה ענן!" צעק מוריס בשמחה.
"זה לא נראה לי כמו ענן," אמר פלויד.
"אבל זה זז! תראו, זה זז."
"כן, אבל זה זז מהר בשביל ענן, אתה לא חושב?" שאל פלויד.
"בטח שזה זז מהר, כי הוא ענן קטן," ענה מוריס.
"זה לא ענן," חזר פלויד על דעתו.
"מה אתה מבין בכלל? זה ענן!" פסק אפרגון.
"אבל זה לא זז כמו ענן, וזה לא נראה כמו ענן, אז לא ענן!" אמר
פלויד.
"זה בשמיים. אין לזה כנפיים, אז זה לא ציפור, וזה זז - זה
ענן!"
"זה לא ענן, זה גוש מתכת..." אמר שיימוס וצחק.

מוץ הביט לשמיים ולא ראה כלום, אבל הכיר וסמך על היכולות
המיוחדות של שיימוס, שתמיד הוכיחו את עצמן - ולכן למרות שלא
ראה, הוא עדיין הצליח לראות - ואולי זו הייתה התכונה הייחודית,
היחידה, שהובילה אותו לבחור במקצוע התלותי הזה, כי כרגע הוא חש
שכל אותן תיאוריות סודיות שלא שיתף בהן אף אחד חגו בראשו
כמקהלה של ציפורים. האנתרופולוגיה של המין האנושי, הדמוי-אנושי
והלא אנושי הולכות לקבל משמעות חדשה. הוא האמין, שהדבר שחג
בשמיים הינו תוצר של נצר משושלת מכשפים מפוארת. תת-קבוצה חדשה
שתקום, שתכבוש ושתתעלה מעל כולם: מעל הפילוסופים, מעל הציירים,
מעל המלכים, מעל הלוחמים ומעל כל מעמד אחר שיצוץ במהלך השנים.
הוא האמין, שאם ישנה מילה שלא מצאו לה עדיין משמעות עד היום,
עכשיו הוא הבין את הביטוי שלה - קדמה.

"זה ענן, ועכשיו יהיה לנו פה גשם!" קפץ מוריס בהתלהבות.
"בבקשה, תעשי לנו גשם," המתיק אפרגון את מוצא שפתיו.
"עכשיו שיש עננים, אתה פתאום נחמד?" ענתה לובלינה בשאלה.
"אף אחד לא יכול לקחת את מה שיש לך!" המשיך אפרגון במתיקותו.
"אבל זה לא ענן," התעקש פלויד.
"תפסיק לקשקש ולבלבל את כולנו. מה אתה מבין בכלל במה שקורה שם
בשמיים? אתה בקטע של יערות, אדמה, עקבות... נימפות!" אמר
אפרגון.
"איך אתה יודע על הנימפות?"
"שומעים... אף אחד לא יכול להירדם בגללך. גם לי יש אוזניים! לא
רק אתה יכול לשמוע את מה שאף אחד אחר טוען שלא חשוב להקשיב לו
בכלל."
"זו חוצפה!"
אפרגון התעלם ממנו והמשיך בגינונים ובחיזורים אחרי לובלינה,
שהפכה ברגע מצוערת דת מעצבנת וקטנונית, לעלמה עדינה וחסודה
שיכולה להציל את העולם. "נו, בקיצר... את מורידה לנו פה גשם?"
"אנ'לא יודעת!"
"מוריס, תנער אותה קצת, מה אתה אומר?"
"בלי אלימות!" ענה מוריס.
"גשם או הביתה!" איבד אפרגון את סבלנותו.
"אבל הוא כל-כך רחוק, והוא כל-כך קטן. כמה מים כבר יכולים לצאת
ממנו?" שאלה לובלינה.
"עד שלא תנסי לא תדעי..."
"יש בזה גם אורות," הוסיף שיימוס.

פלויד הביט בשיימוס, אחר-כך הביט בשמיים. אולי זה כן ענן, כי
אורות לא ראה שם. מצד שני, תמיד עצבן אותו שהוא הוכשר לחוש
בטבע, לראות דרכו ולהקשיב לו, וששיימוס, נטול ההכשרה וההשכלה
המתאימה, הצליח תמיד לראות ולשמוע טוב ממנו.
"זה ענן!" אמר פלויד... "עכשיו קדימה, אנחנו רוצים גשם!"
"גשם! גשם! גשם!" רקע ברגליו מוריס.
"גשם! גשם! גשם!" הצטרף אליו אפרגון.
"גשם! גשם! גשם!" קפץ גם פלויד.
"וזה גם חג בסיבובים, " הוסיף שיימוס.
מוץ הקשיב בסובלנות לשיימוס והביט מרותק בשמיים. ההתרגשות שחש
עמוק בתוכו פעפעה מימין לקיבתו, טיפסה במעלה גופו אל ראשו
ועינגה אותו - היצר לדעת הפנט אותו.
"טוב, בסדר! אני מוכנה, עכשיו תתרחקו ותשתקו. זה קשה וזה גם
ייקח כמה דקות."

לובלינה כרעה על ברכיה, נשאה את ידיה מול פניה והחלה למלמל.
ידיה שטות באוויר כבשחיית חזה, פורצות קדימה ומסתובבות. קצב
דיבורה מהיר, אישוניה מתגלגלים ופיה ורוטט. ואז, בתנועה חדה
ומהירה נשלחו ידיה למעלה ובאלכסון.

השקט לא החזיק מעמד.

"נו, כמה זמן זה צריך לקחת?" לחש אפרגון לפלויד.
"זה לוקח לה זמן. אתה לא רואה? היא מטעינה את עצמה בחשמל."
מוריס עצם עיניים.
שיימוס התחבא מאחורי מוריס.
מוץ המשיך לנעוץ עיניים בשמיים.

מגרונה של לובלינה פרצה צעקה גדולה. וזרם כחול פרץ מידיה אל
השמיים.

נבוכ-הצאר קפא במקומו בראותו את הזקנה, שכינויה השגור בפיו היה
"המטורללת הזקנה". עמידתו האיתנה השתנתה לרפה וחסרת תכליתיות.

"סליחה? תגידי שוב..."
הגובלינית הזקנה ניסתה להשיב לעצמה את נשימתה ואת עמידה
הזקופה, שמעולם לא הייתה כזו.
"ארבעת... פרשי... האפוקליפססססה," מילטה לבסוף את ההברות
מגרונה.
"נהדר... ארבעת פרשי האפוקליפסה. מאיפה הקרצת את השם המפוצץ
הזה?"
"מה? אני ראיתי... הכול..."
"את צודקת, הבועות הירוקות, המדהימות האלה, שבחיים לא הייתי
מכניס הביתה, הן שיודעות הכול! כמו אז, כשסיפרת על כלי הסעה
ששמו סוסיתא."
"אתה חייב להאמין לי! הם מגיעים! ואחרית הימים מגיעה אתם."
"ואיך?... איך זה כל-כך ברור לך?"
"ברור כשמש... סערה עומדת לבוא... עננים יחברו... ברקים יכו...
גשם ישטוף... הפרשים יגיעו... ישחטו... אחרית הימים... תבוא
אתם!"
"אם אינני טועה עכשיו קיץ. אין לי מושג איך ומאיפה עננים
מסוגלים כרגע להגיע. פרשים? אף סוס לא יכול לעלות למערה הזו.
הדרכים צרות, היער סבוך מדי. וארבעה? הם יביאו את אחרית
הימים?"
"אתה לא מבין!" צרחה וחנקה בהבל פיה את כל הסמוכים לשולחן -
אלה התנהגו כקהל חובב טניס, פעם ראשם נע ימינה, פעם ראשם נע
שמאלה - "הקומבינציה תגרום לקטליזטור שיוביל לריאקציה שתאפשר
את הגשמת האפוקליפסה. חייבים להתפנות מכאן עכשיו!"

חברי המועצה עצרו את תנועת ראשם. נבוכ-הצאר נשאר עם לסתו תלויה
באוויר. המכשפה הזקנה עצרה מלכת, מעכלת את דבריה. לבסוף נרפתה
הלסת, השתחררו הראשים ונבוכ-הצאר מצא את המילים הראויות ביותר
לומר: "מה את מקשקשת?! יש לך מושג מה אנחנו עושים כאן עכשיו?
אנחנו מנסים למצוא דרכים איך כן להישאר! ואת באה, בלי נקיפות
מצפון, בלי הסברים משכנעים, בלי שום יכולת להבין את חשיבות
המקום הזה לנו, ומפילה את התיק הזה, כאילו השמיים יפלו בעוד
רגע."
"א... אבל, אני ראיתי את זה. אני תמיד רואה את זה..." אמרה
בעצב.

נבוכ-הצאר ירד באטיות מעל השולחן, התיישב במקומו והסתגר בתוך
עצמו. ראשו נחבא בין ידיו ושערו העבות הסתיר את כתפיו השמוטות.
המסורת אמרה שלזקנים יש להתייחס בכבוד. ועל אף שתיעב את הזקנה
ואף ציפה למותה - על-מנת שהרפורמות שתכנן שנים על גבי שנים
יוכלו לצאת לפועל בלי לפגוע באחרונת הזקנים - מצא עצמו נתקל
בבעיה קשה שלא ציפה לה - הכבוד שלה עומד כאן על הפרק. אסור
להתייחס אליה, להיות בעל נופך אישי. אין לו זכות להעביר את
דעתו האישית. הוא חייב לשמש דוגמה ולהראות שעדיין אין לאף אחד
זכות להפר את זכות הזקנים להשמיע את דעתם.

"טוב. אז מה את מציעה?"
"שנעזוב כמה שיותר מהר."
"אבל אנחנו לא יכולים לארוז ולהתפנות בלי הסבר משכנע. אני מוכן
להעלות את רמת הכוננות, להוסיף יותר שומרים בחוץ ולהתכונן
בהתאם. זה המקסימום שאני מסוגל כרגע להציע."

האור הכחול פילח את השמיים, נע בתעוזה ובמהירות. קול נפץ
נשמע.

"הענן עולה באש. תראי מה עשית לענן!" זעק מוריס, בחציו מתייפח
על גורלו של הענן ובחציו האחר מטיל את האשמה למצבו על
לובלינה.

לובלינה צנחה מותשת לאדמה.
אפרגון הביט בשמיים באכזבה.
מוץ עמד לבכות מחוסר יכולת הקדמה להשיב מלחמה שערה.
מוריס פקח את העיניים.
שיימוס הציץ מאחורי גבו של מוריס וצרח, "משהו בא. ברק! ברק!"
מיד כשסיים, הניף את רגליו וברח.
פלויד הביט בשמיים ולא ראה כלום.

אחרי שנייה הספיקו השאר להבחין באור הכחול והבוהק שצץ ממרחקים.
כל מי שעמד, זינק לצדדים, רק לובלינה נשארה שוכבת, תשושה
ובעיקר מבולבלת - האל שלה לא דיבר אתה, לא תקשר, כאילו השתמשה
בקסם שלא לצורך.

הברק פגע בה, הרעיד את גופה והעלה אותו באש. עוד לפני שהבינה
שמתה, גופה טעון החשמל פרץ במחול שדים מטורף. היא ניתרה
ממקומה, אחוזה כולה בלהבות ורקדה ריקוד מוות זוהר ובוער.
אפרגון פער את פיו בתדהמה כשאחד ממיתרי לבו הבודדים נקרע
בצרימה. הוא הסתער לעברה בניסיון לכבותה - כשרגליה כושלות
וידיה מתפתלות כנחשים לוחשים באוויר - וגלגל אותה על האדמה.
פניו החלו לשטוף דמעות - אם מהעשן והכאב, ואם מהתחושה שלאף אחד
לא מגיע למות ככה. היא פסקה לזוז. אצבעותיה נפרשו והתכווצו
לאגרוף.

עוד כולם עומדים, המומים, בוהים בשאריותיה של לובלינה ובאפרגון
- שנראה כשבר-כלי, כאילו מעולם לא ראה מוות בחייו - זעק
שיימוס: "זה מגיע שוב!" הפעם אף-אחד לא קפץ, השתומם או קפא.
כעדר חיות הם פרצו בריצה מטורפת, כל אחד לכיוון אחר. מהשמיים
החלו להינתך מכות ברק. אש ועשן פרצו מהאדמה ברדיוסים מדויקים
של מטר. שיימוס נעלם בתוך הצמחייה הגבוהה. מוץ הטיל על עצמו
קסם והפך לגזע עץ באמצע שום-מקום. פלויד נעלם בתוך העצים.
מוריס, שהיה שרוי בפאניקה, צרח וברח אחרי פלויד. רק אפרגון רץ
באטיות, כשתחושת נקם מילאה את לבו. ידו לפתע עלתה באש. בקרירות
ובזעם כיבה את ידו הבוערת בעזרת ידו השנייה ונעלם לתוך היער.

מוץ, דמוי הגזע, הבחין בחפץ המתכתי, שכתמי פיח מעטרים חור צר
ודק הפעור בצדו, יורד למטה ומשוטט מעל היער. הקדמה, לפי הגדרת
מוץ, התקדמה לעברו מהר משתכנן. טיפות של זעה ופחד בצבצו על-פני
הגזע שעמד לבדו במרחב הפתוח.

"הוא הולך להרוג לי גם אותו!" מלמל אפרגון בזעם. הוא איתר את
מוריס ופלויד שהתחבאו מאחורי גזע עץ רחב. "פלויד, תירה בו!"
"במה? בדבר הזה? מה זה בכלל?"
"מה אכפת לי? תירה בו וזהו. אני רוצה שתירה בו!"
"אבל... אבל... הוא ישמיד אותנו."
"הוא ישמיד אותנו גם אם לא תירה בו!"

במרכז בסיסו של הגוף המתכתי נפער חור קטן.
"הנה! אתה רואה את החור? תירה לתוכו!" כיוון אפרגון את פלויד.
"מוץ! תעוף משם! עכשיו!" המשיך לצעוק.

מוץ היה מוקסם מהאור הכחול שהביט עליו.

"פלויד!" צרח שוב אפרגון.
מוריס, שתכונותיו הברבריות היו נטולות היגיון, החליט בפרץ
רגשות עז לצאת ולהגן על המכשף.
מוץ לא הצליח להתיר את הקסם.
מוריס הסתער בגרון ניחר ובגרזן שלוף על הגוף המתכתי שריחף
באוויר.
פלויד מתח את הקשת וירה חץ בודד, מדויק, שחדר וסתם את החור
הפעור.

"יש!" צרח אפרגון.

הקרן הכחולה פסקה. הגוף המתכתי רעד, עלה קצת למעלה ונסק כלפי
מטה אל עבר מוץ שעדיין לא הצליח להתיר את הקסם.

מוריס שינה את סגנון ריצתו לריצת אמוק, שולח את ידו החופשייה
לעבר גזע העץ, מבתק אותו ממקומו ונע עמו מעבר לצל הגדול
שהצטמצם במהירות. הגוף המתכתי התרסק על האדמה ושיגר קרן אדומה
וחדה לעבר השמיים. בנקודה מסוימת התפצלה הקרן לעשרות קרניים
אופקיות, הנעות בקטרים שווים אל מרחבי השמיים. זה היה מחזה
נדיר, מוכר למעטים, המבינים בשיטת התקשורת המטרית, השולחת
אותות מצוקה.
עוצמת ההדף העיפה את מוריס ואת מוץ באוויר כמה עשרות מטרים.
לאחר מכן הרעיד פיצוץ עז את האדמה. הספינה התפוצצה, מותירה
אחריה חלקי מתכת חרוכים ומבוקעים. מוריס, שהסתיר בגופו את גזע
העץ, חש בגבו בוער וראה את הגזע עולה בלהבות. למעשה, כל השדה
סביבם בער. שיימוס, שהתבונן בברברי בהתפעלות, קפץ מתוך הצמחייה
העבותה אל תוך שדה האש וחש להושיע לשניהם. ברגע שמוץ איבד את
הכרתו, פג הקסם. מוריס התגלגל אתו, ושיימוס, ששלף את שמיכת
העור מתיקו, החל מנתר מעליהם בשצף קצף ומצליח בכיבוי האש שאחזה
בבגדיהם. פלויד ואפרגון יצאו מהיער אוחזים בנשקם ומתכוננים לכל
מה שיכול לצאת מהריסות הגוף המתכתי המוטל בוער באמצע השדה
הפתוח.

כמה מאות מטרים מהם, התנתקה רוחה של לובלינה מגופה והביטה
בשאריותיה תחתיה. היה בה עצב והשלמה. היא ראתה את השברים
המתכתיים, המצמיחים עמודי עשן כלפי השמיים, את חבריה הלומים,
מביטים בתדהמה בכלי הזה שהרג אותה. רגע לפני שריחפה לעולם הבא,
הגניבה מבט אחרון לעבר אפרגון, שאת עיניו ראתה דומעות - לפחות
הרגישה כך, כשניסה לכבות אותה - ונוכחה לדעת בפעם הראשונה,
שתחת כסותו הקשוחה והממורמרת, קיימת דמות אחרת - רכה יותר,
רגישה יותר - כזו שלא האמינה שקימת בתוכו. רק במותה גילתה,
שזהו איש שלמענו הייתה מוכנה לזנוח את ההרפתקאות לטובת משפחה,
אדמה וילדים. עכשיו היא תלך ותדבר עם האל שלה, יאנוס, שיעזור
לחבורה בהמשך דרכה.

באולם גדול, עשוי בסגנון רומי, ישב יאנוס על כיסאו המלכותי.
עמודי שיש כבירים עמדו משני צדדיו והיוו מסלול המחבר בין שני
חלקי האולם. לובלינה פסעה לתוך ההיכל וצעדיה הקטנים הדהדו עד
לאוזניו של יאנוס.

"מה את מפריעה את מנוחתי?" שאל.
"זו אני, לובלינה, צוערת הדת, זו שאת חייה הקדישה לך," אמרה
ברשמיות.
"כן... אני יודע מי את. אני מתנצל על מותך הטרגי," אמר יאנוס
בפיהוק.
"מתנצל? אתה מתנצל? מפליא אותי שאתה בוחר להתנצל, במקום לשאול
את עצמך: מי הם הגופים הבוהקים בשמיים, שיורים ברקים באנשים
חסרי ישע? מי הם אלה, שמנסים לכבוש את מלכותך, לשרוף את
נתינתך, את משרתך?"
"אין לי מושג על מה את מדברת."
"ובכן, אולי הבט למטה וראה מה האנשים האמיצים האלה עשו, אלה
שפגעו בגוף המתכתי, ואולי מנעו ממנו לפגוע בך."
"אני לא זוכר שבשיעורי הדת שלך שולבו לימודי דרמה או שאנחנו
מבקשים מכוהנינו להשתמש בתיאטרליות מוגזמת."
"אני את דבריי אמרתי, בחר את שתבחר." לובלינה קדה קידה עמוקה,
סובבה את גופה ופנתה ללכת.
"חכי!" ציווה יאנוס. "לפני לכתך למנוחתך עדן, אשמח לכבד את
משאלתך האחרונה."
הוא קם ממקומו, סידר את אדרתו מאחורי גבו וצעד לעבר המרפסת.
"בואי!" אמר וסימן לה להתקרב אליו בתנועת יד קצרה. הם יצאו
למרפסת דמוית סהר המשקיפה אל השמיים הכחולים והנקיים מעננים.
מתחתיהם שכבה לה האדמה פרושת ידיים, צבועה בכתמי דיו.
"זה מקסים..." פלטה מבין שפתיה.

הם היו תלויים בין שמיים לארץ, כעל אי מרחף.

"לענייננו, צוערת!" אמר ברשמיות והתכופף לעבר תיבה שהונחה ליד
המעקה. ידיו שלפו מכשיר גלילי מצופה בזהב, שבשני צדדיו הותקנו
עדשות. אחר-כך הוציא ניצב והלביש עליו את המכשיר.
"בואי, נראה אם אמרת אמת או שקר! " הוא הצמיד את עינו למכשיר,
סובב את העינית שמאלה, קצת ימינה, ואחז בידה. פתאום השמיים
הכחולים הבריקו סביבה, נעים במהירות מסחררת ומכווצים את בטנה.
האדמה התקרבה אליה, גדלה והתבהרה - הכתמים הירוקים הפכו ליערות
והכתמים הכחולים, לנהרות ואגמים. והרוח נדבקה לפניה ולא נטתה
להרפות. רגע לפני שחשבה שיתרסקו בוודאות, נעצרה תנועתם עד
שמצאו עצמם עומדים על הקרקע.

עשרים מטר מהם, עמדה חבורה במעגל. והיא זיהתה עצמה במרכזו,
כורעת כלפי השמיים, לוחשת ומרימה ידיה. מבטו של יאנוס נישא
לשמיים. עורו הלבן והזך החוויר עוד יותר, כשזיהה את המתכת
שעמדה הרחק מעל. הברק שנישא מידיה של לובלינה פגע בגוף המתכתי
ותשובתו של הגוף המתכתי לא איחרה לבוא. "זה נורא!" זעק יאנוס.
אך הוא לא התכוון לגופה של לובלינה הנשרף חי, אלא לגוף המתכתי
שסימל פלישה נוספת. "מה בקשתך?" שאל אותה בדחיפות כשגוון פניו
השתנה לאדום בוהק.
"גשם. קצת גשם. זה מה שהם רצו."
"גשם? גשם?! גשם! זה מה שאת מבקשת? זה מה שתקבלי. גשם. המון
גשם. אני אראה להם מה זה גשם! גשם שהם לא שיערו בכלל שיכול
להיות. גשם שימוטט עליהם הרים. גשם?! אוי, איזה גשם הם
יקבלו!"

עוד הזקנה הגובלינית מתאמצת להשיב את נשימתה הסדירה,
ונבוכ-הצאר עמל להרגעת עצביו, פרצו שני השומרים שהיו אמורים
לעמוד בפתח המערה.

"השמיים משתגעים! השמיים משתגעים!" צרחו שניהם, כאילו אחז בהם
הדיבוק.
"שקט!" צרח בחזרה נבוכ-הצאר.
"אבל השמיים! " צרחו שניהם. "יש בהם קווים אדומים!" צרח האחד.
"הם שחורים משחור!" צרח השני.
"סדר! אני מבקש סדר! שרק אחד ידבר!"
"תשמע!" צרחו שניהם.
"שתקו! אתה! תתקדם קדימה! " ציווה על הימני, "מה יש לך
להגיד?"
"אדוני היושב ראש... משהו נורא קורה שם למעלה. מישהו שם מאוד
עצבני."
"זה בדיוק מה שאמרתי..." פלטה המכשפה הזקנה.
נבוכ-הצאר נעץ מבט מכווץ מזעם בזקנה." תוציאי עוד מילה אחת!"
רעש עמום שזחל, התגבר וזרם, התפרץ לתוך ההיכל. לפתע, קרה משהו
שמעולם לא נמצא בזיכרונם של הגובלינים - האדמה החלה לרעוד.

נבוכ-הצאר, שלא איבד שליטה על רגליו, קרא אליו את שני השומרים,
פקד על אחד מהם לשאת את הזקנה ודרש משניהם להגיע אתו למעלה.
הוא החל רץ במעלה המדרגות - ולהקת טיפות מים שמנות ומדושנות
ששיחרו לטרף השמיעו את קולן העז בהתרסקותן על האדמה.

הגשם שניתך על האדמה רדה בעלים, בצמרות העצים, בחיות שנסו על
נפשם, בהולכים בשבילים הפתוחים ובקבוצה שהשתרכה בתחתית ההר.
הטיפות התעצמו, חוברות זו לזו בהסכם שטני, בתחילה כזרם תמים
המחליק בין דפנות הסלעים וזוחל בנעימות אל תוך העמק, ממשיך
בקפיצות מעל הסלעים, והופך בלי-משים לנחשול ענק המשתלח באדמה,
פוצע וגורף אותה ממקומה עד מערומיה, חושף ומבקע את השורשים
הזקנים והצעירים שרק נבטו.

"הרחש הזה אינו מבשר טובות," אמר פלויד כשאוזנו האחת כרויה
לאדמה.
"לא מספיק התלוננו כל היום שאין לנו גשם ולובלינה האמיצה
הקריבה את חייה, ואתה מדבר על רחשים?" גיחך מוריס הברברי - "בא
לי לתת לך איזו בעיטה בתחת!"
"מוץ, אתה מוכן להגיד לנבלה, שתסתום את פיה," סינן פלויד מבין
שיניו.
מוץ, המכשף, שעסק בהתחבאות תחת ענף דק ובסחיטת הגלימה שעל
גופו, לא נראה נלהב לשאול את השאלה. הוא הרים את ראשו והביט
בפלויד בייאוש, "פלויד, אני לא מבין למה אתה תמיד ממציא דברים
שלא קיימים?"
אפרגון הביט בשעמום בפלויד שתחב את ראשו באדמה, במוריס, שרגלו
הונפה באוויר ועצרה שנייה לפני התחת של פלויד, ובמוץ, שנראה
כילד קטן עטוף בסחבה ירוקה, ספוגה במים. לפחות, כך חשב, הוא
מונע מהמים להפוך את עצמו שוב למשקולת, בכך שסתם בסמרטוטי בד
את הנקבים בשריונו.

"הרחש מתגבר..." זעק פלויד.
"הרחש מתגבבבבבר," חיקה אותו מוריס.
"צמד מטומטמים!" צרח מאחוריהם אפרגון. "אני לא מתכוון לחכות
לכם כאן עד שאחליד למוות. אני עולה למעלה. מי שרוצה, שיבוא,
ומי שרוצה להקשיב לרחשים או להתחבא תחת ענף בעובי סנטימטר,
מוזמן להישאר כאן."
"הוא צודק..." מלמל מוץ תחת שפתיו.

פלויד הרים את אוזנו שהוכתמה בבוץ, והביט בחוסר שביעות רצון
באפרגון, שניסה לחלץ את רגליו מהקרקע ולשאת אותן לעבר ההר
שהיתמר מולם.

מבין השיחים נשמעה לפתע צרחה דקה וארוכה, וגוף קטן זינק מתוך
הסבך כאילו נשכו נחש בקרסולו. "המים מגיעים!" צרח שיימוס.

גושי הבוץ הענקים, שדבקו במגפיו של אפרגון, מיאנו להשתחרר
ויצקו אותו כאבן פינה באדמה הדביקה. פלויד ניתר ממקומו כאיילה
שלוחה והעיף פתיתי בוץ על פניו של מוריס, שרגלו המורמת גרמה לו
לאבד את שיווי משקלו ולהחליק מלוא קומתו אחורה. מוץ, שאיבד את
עשתונותיו, חיבק את גזע העץ הרחב וסרבן הטיפוס. הרחש ששמע
פלויד לפני כמה רגעים הפך לתנועה זורמת של ענפים, גזעי עצים,
אבנים מתגלגלות ואדמה שחורה וקוצפת הנישאת על גבי גל מים ענק.
כלהקת סוסים פראיים שעטו המים במורד ההר, פורצים להם דרך אל
עבר הקבוצה הקטנה שלא הצליחה למוש ממקומה.

שיימוס, שפרץ קדימה בעוד ראשו מופנה לאחור, נתקל בגופו השוכב
של מוריס, משם ניתז ישר על אפרגון, שכתוצאה מכך איבד גם הוא את
שיווי משקלו וצנח כגזע עץ גדוע, ללא יכולת להתנגד לכוח
המשיכה.

נבוכ-הצאר עמד חסר-אונים נוכח עוצמת הגשם. המים זרמו כנחל מפתח
המערה לתוכה.
"אני לא מאמין," מלמל תחת זקנו.
"אמרתי לך! אמרתי לך!" צרחה הזקנה ממרומי הכתפיים שנשאו אותה.
עצביו של נבוכ-הצאר השתלטו על ידיו בזמן שדחף בעוצמה את
הגובלין, שהחזיק בזקנה, מעבר לצוק. "עכשיו את בטוח תסתמי את
הפה!"
השומר השני נרעד מפחד, פן יטיל גם אותו מעבר לצוק. "אתה צריך
ממני משהו, אדוני? אולי לקרוא למושבה להתפנות?"
"אתה רואה את שני העצים האלה, איפה שהמים עוברים? תגדע אותם,
אחרת כל המים ינותבו לתוך המערה. אני אקרא למישהו לעזור לך,
וגם אדאג לפנות את שאר המושבה."
השומר הנהן והביט בזרם החזק של המים. אולי זה עדיף על מוות
מהיר, אולי פשוט יברח ברגע שהמנהיג, שניצוצות טירוף ניבטו
מעיניו, ייעלם בתוך המנהרה.
נבוכ-הצאר עזב את פתח המערה ורץ לאורך המסדרון שמוביל לבטן
האדמה. הוא לא חשב על הזקנה, ולא על השומר, שסביר להניח שייכשל
במשימה שהטיל עליו. איך לעזאזל יצליח להוריד, או בעצם להעלות
את כל התושבים לנקודה בטוחה. המערה הפכה, בלי שירצה, למלכודת
מוות.

ענפי עץ, האבנים המתגלגלות ואף מכשפה גובלינית רכובה על גבו של
גובלין, תקפו בחמת זעם את כל העומד, או בעצם שוכב תחתיהם.

שיימוס ניסה לקפוץ מעל המים, מעל הגזעים ובין האבנים, ודמה לדג
אמנון השוחה נגד הזרם. מוריס, שלא שם לבו למים, אך בצמד
הגובלינים הבחין גם הבחין, הסתער לעברם בגרזן שלוף ובטירוף
מוחלט, כשהוא מנפץ כל דבר שעמד בדרכו. הזקנה שניצלה את קלילותם
של המים, חמקה ממכותיו ושטה על-פני המים כבול עץ. אפרגון הצליח
לבעבע את מילותיו האחרונות בטרם שקע פיו מתחת למים - "אני
טובב..."
פלויד הספיק להבין שאפרגון לא ישמע את הטפותיו, שלף חבל, ליפף
את קצהו כלאסו, והשליך אותו לעבר היד המורמת, המתרחקת, שדמתה
לפריסקופ.

היד המורמת חשה בחבל המתלפף סביבה ואחזה בו בכוח רב. החבל
הארוך נמתח ונמתח, כשפלויד רץ לעבר גזע העץ שחובק כאישה נאהבת
על-ידי מוץ. "תעזור לי לקשור את החבל לגזע העץ!" צרח לעברו.
מוץ סירב לזוז. חושיו עדיין אמרו לו שמים עומדים לשטוף אותו
בכל רגע ושקודם כול יש להגיע לצמרת העץ - למעשה חוץ מלשייף
ולהחליק את קליפת העץ, לא הצליח לעלות אפילו בסנטימטר. הזרם
משך את אפרגון עמוק יותר ורחוק יותר, והחבל המתוח ניתר לאוויר
כקו חשמל. "תעזור לי..." צרח פלויד שוב ועף אחורה לתוך הנהר
החדש שנוצר.

אוזניו ספוגות המים של מוץ קלטו את אותות המצוקה, שניות רבות
אחרי שגלי הקול נעלמו בחלל האוויר. הוא הרפה מגזע העץ והסתובב.
החבל הקשור לידו של פלויד גרר אותו לאורך האדמה כמחרשה המבצעת
חריש עמוק בשדה. עיניו של מוץ חשכו בין רגע. כל חלומות
ההתעשרות נמוגו בעודו רואה את שני גיבוריו חשים אל קצם. כל
טפילותו, שהתבססה על הלוחם המטומטם אבל העיקש, ואיש היערות,
שהיה מחובר יותר לאדמה מאשר לאנשים, עמדה להינתק. הוא חייב
להציל אותם כדי להציל את עצמו - בלעדיהם, סיכויי ההישרדות שלו
שווים לאפס. הוא שילח את ידיו קדימה. שרווליו ספוגי המים האטו
את תנועות ידיו, ופיו ירק הברות בלתי מתואמות. מקצות אצבעותיו
נפרשו קורי עכביש גמישים, שהתעקלו והסתבכו סביב גופו עד שעצרו
את תנועתו לחלוטין.

השומר החליט שעדיף לו להפוך לגיבור מאשר לברוח ולחיות עם הבושה
כל חייו, לכן דילג מעל זרם המים והחל לחצוב בגזעים בחמת זעם.
המים סטרו לו, האבנים המנתרות היכו בו, והבוץ דבק בגופו, אך
הוא בשלו, חובט וגודע. בו-בזמן, קרא אליו נבוכ-הצאר את שר הצבא
והסביר לו את המצב. הנשים והילדים יצאו עם שניים-עשר לוחמים
דרך המעבר הבטוח אל הצד השני של ההר. שאר הגברים יצאו מלמעלה
וינסו לחסום את הכניסה למעבר המים אל תוך המערה. לאחר שסיים את
דבריו, חזר למעלה עם עוד אנשים לכניסה, ושם ראה את השומר, אוחז
בעץ ומכה בו בעזרת הגרזן. "כאלה אנשים אני צריך כאן!!!" אמר
בקול לאנשים ואץ לעזור לו. אחריו רצו כולם. סלע ענק התדרדר
במדרון עם זרם המים ונצמד לצמד העצים. הסלע העלה בנבוכ-הצאר
רעיון. הם יגדעו את שני העצים, ישימו אותם לאורך הפתח ואת הסלע
מאחוריהם, ואת הרווחים יוכלו לסתום בבוץ, וכך המים ינועו לאורך
הכניסה ולא לתוך המערה. חלק מהגובלינים עלו למעלה אל הסלע,
נזהרים שלא להיסחף עם המים, חלק אחר המשיך לנעוץ את גרזניו
בצמד העצים. הסלע הורד ממקומו בקושי. המים החופשיים פרצו
בחדוות שמחה וסחפו אתם שני לוחמים. עוד גברים הגיעו למעלה
והחלו לעזור. עוצמת המים התחזקה והכתה בכל העומד בדרכה. כמות
המים שנכנסה למערה גברה, קולות הגברים שרמסו אחד את השני בתוך
הבוץ, תחת הסלע, שלא מש ממקומו, ובין העצים הכבדים סחוטי המים,
הפכו לשנוקים. נבוכ-הצאר התרומם, טיפס על הסלע וצעק לכולם
שיחדלו. "כולנו ביחד, קצת ריכוז והכול נגמר. לספירה שלי! אחת!
שתיים! שלוש! ו...!!!" ובמקום לצעוק, פרצה מפיו שאגת קרב
אימתנית, כזו ששמורה רק לרגעים האחרונים לפני המוות.

המים שירדו מראש ההר, נבלמו בסכר החדש שנוצר.

השקט המפתיע שהשתרר אחרי שאגה שהדהדה ממרחקים עצר את תוקפנותו
הטבעית של מוריס נגד המים והסב את תשומת לבו לדמות צרחנית
הנשרכת אחרי חבל אל תוך המים ואל יד איתנה המזכירה פריסקופ.
בהינף יד השליך את הגרזן שאחז ותפס בשתי ידיו את שתי קצוות
החבל. מחד, היד שכבר שקעה במים, הזדקרה בעווית ואחריה פרץ ראשו
המתנשף של אפרגון, מאידך, נחפר ראשו של פלויד בתוך הבוץ ורגליו
התרוממו באוויר, כרגלי מתעמלת יפנית מאומנת, וסיימו בצד השני
של גופו. ידו של פלויד כמעט נעקרה מהבלימה הפתאומית, ורגליו,
כך גילה, מסוגלות לדברים שלא תוכננו לכך במקור. אפרגון הצליח
להחזיר לעצמו את נשימתו, והספיק לאחוז בידו השנייה בחבל שנקשר
סביב ידו. כאוניה שקועה המורמת מהמעמקים, התרומם אפרגון כשנחלי
מים זורמים אל מחוץ לשריונו. ענפים וזרדי עץ חדרו לכל נקב ולכל
מפרק חשוף. מוריס, שלא יכל להביע את התרשמותו במופגן בלי
תנועות גוף קיצוניות, פרץ בצחוק מצלצל והרפה מהחבל, ואפרגון
צנח לתוך המים כלווייתן, וסחף את מוריס לפרץ צחוק מחריד נוסף.

זרם המים שנחלש בצורה ניכרת החל לשעמם את שיימוס, שהחל לקפץ
באטיות עד שנדם כמכונה מקולקלת. "מה? נגמר?" הוא כמעט בכה כילד
שנלקח צעצועו ממנו. אפרגון שכב על גבו, כצב הלכוד בשריונו,
ספוג במים ובאדמה. "מישהו יכול לשחרר אותי מהשריון המקולל
הזה!" צרח לשמיים. מוריס, שעדיין לא סיים את פרץ הצחוק השני,
גלש לשלישי וכמעט נחנק למוות. פלויד התרומם וכיווץ את רגליו
המתוחות שלא לצורך. הוא הביט בזלזול במוריס ואחר-כך באפרגון,
ופלט בחיוך קטן... "אמרתי לך."

קורי העכביש עדיין אחזו בתאוותנות בבגדיו ספוגי המים של מוץ.
יתרונם הגדול היה שבהתכווצם סביבו, הם גם הצליחו לעשות את מה
שמוץ ניסה לעשות בצורה נואשת ולא הצליח - לסחוט את מרבית המים
מבגדיו.
"תשחררו אותי מכאן..." צרח עכשיו מוץ. מוריס סובב את ראשו, פרץ
בצחוק ובלם אותו שנייה אחר-כך. תמיד הרגיש קרבה אמהית למכשף
חסר הישע. תמיד כשקרא לעזרה, והקריאה מעולם לא איחרה לבוא, היה
עוזב את עמדתו בקרב, מותיר חלל שפלויד ואפרגון נאלצו לסגור, פן
יקיפו אותם, ואץ לחלץ את המכשף שנס על חייו בכל עת שקסמיו
נגמרו ושריונו הקסמי פג. כעת נע לעברו בכבדות, אוסף את גרזנו
שהיה נטוע בבוץ, ובמבט של חמלה מלמל לו ברכות שהנה הוא כבר
מגיע.

עיניו של שיימוס, שהורגלו מבטן אמו לחושך, הבחינו בעצים שבמעלה
ההר משקשים ברעד ובענני טיפות ובוץ מקפצים. אוזניו החדות קלטו
הלמות גואות של עשרות רגליים. "מישהו בא..."הוא צרח. "הרבה
מישהו!"

הרחק משם, בנקודה צפה בין הסטרטוספרה לאטמוספרה, שטה לה ספינה
ענקית מסווית בתוך השמיים הכחולים. כמוה היו עוד שבע, צפות
בתוך העולם, מחלקות אותו לכנפות, לשטחי שליטה ואחריות. יאנוס,
שהיה השליט הצפון מזרחי, הפך עצמו, כמו שאר הפולשים העתיקים,
לאל. באמצעות פלאי טכנולוגיה, ממסרי תקשורת מתוחכמים וקצת
דמיון, הצליח לבנות לעצמו מיתולוגיה ענפה ועשירה. הוא חדר לתוך
מוחם של אנשים, הפיץ את תורתו, שנבנתה עד לפרטי פרטים, שתל את
רעיון האמונה באל הטבע - האחראי לשמיים, לאדמה, לתוואי הנוף,
לגשם, לברקים, לסופות. וגם לובלינה, שהייתה משרתתו הנאמנה
על-פני האדמה, עזרה לו מכוח האינרציה להפוך לאחד האלים האהודים
על בני האנוש. מילות הקסם, כביכול, שלובלינה השתמשה בהם, היו
למעשה סוג של פרוטוקול תקשורת, שהיה פותח צוהר לאחד מהפלאים או
הטכנולוגיות הקיימות, שהיו מותרים לשימוש באותה תקופה. כאלף
שנה שלטו הפולשים - האלים - ללא מיצרים, ניווטו והדריכו את
העולם תחתיהם, לפי סדר ההתפתחות המתאים להם. כל עוד התקיים
איזשהו איזון בין המינים, הכול נח על מי-מנוחות, אבל עתה הכול
החל משתבש. יאנוס מעולם לא העלה על דעתו, שעוד גזע ימצא את
הכוכב הנטוש, המוזר, שנח לו במרחק של חמש גלאקסיות ממרכז
היקום. לובלינה, למרות היותה בת-אנוש, לא הייתה שונה ממנו
בהרבה. ההבדל היחידי ביניהם היה שהוא מסוגל לחדש את תאיו מתי
שיחפוץ, ואילו היא נידונה לתקופת חיים קצרה, משופעת במחלות,
בסכנות פיזיות נפוצות וכמובן בזקנה. כעת רוחה של לובלינה,
שמומשה לגוף גשמי דרך מכשיר הדמיה מיוחד, ישבה על ספסל וחיכתה
להחלטתו של יאנוס באשר לעתידה. יאנוס, מצדו, ישב בחדר העבודה
וניהל ישיבה דחופה עם שאר מפקדי הספינות. את הימצאותה של
לובלינה על הספינה הסתיר, אך את מה שראה בשטח שידר פעם אחר
פעם. לאחר שהועלו כל הנתונים, זוהתה תבנית הפלישה, ומתוך מסד
הנתונים ניתן היה להגדיר את סוגי הספינות - היו אלה חמש ספינות
סיור, שמטרתן לבנות מפה טופוגרפית. עכשיו נותרו רק ארבע. לגשם
ולסופת הברקים שניטחו על האדמה התווספו גם חלקיקי אלקטרונים
שדמו לטיפות הגשם. מטרתם הייתה מניעה של תדרים אל מחוץ לכוכב.

די קשה להגיע להסכמה, כשכל אחד מהאלים אוגר בתוכו מנת אגו לא
מבוטלת. המילה "אני" שומשה רבות בוויכוח שהפך לעקר מרגע לרגע.
ולולא לובלינה, שתוך כדי הקשבתה הבינה עד כמה מטומטמים יכולים
להיות אלים, ועד כמה מסכת השקרים שלהם הצליחה לגרום לעולם,
בצורתו המעוותת, לנהוג כפי שהוא נוהג, סביר להניח שישיבת
החירום הייתה מסתיימת לאחר שכבר לא ניתן היה להציל את המצב.

היא הבינה שזו עלולה להיות נקודת מפנה, שעלול לצוץ כאן סדר חדש
שיחריב את הקודם, שכל ההנחות שעליהן מבוסס העולם שלה יבוטלו
ויקומו חדשות, ויותר מכול, מעל לכול, וכנראה גם הנורא מכול -
הקסם ייעלם. לא אותו קסם שעשו הקוסמים והכוהנים, אלא הקסם
במשהו שהוא בלתי נראה, לא ידוע, כוח עליון שיש לשווע אליו.

"אתם לא חייבים להתערב באופן ישיר..." היא אמרה כמעט בלחש.
"ששששש..." סינן לעברה יאנוס מבין שיניו.
"אתם לא צריכים להתערב!" אמרה שוב, הפעם בתוקף, וקולה חדר לתוך
המיקרופון ואל אוזניי המשתתפים.
חיוורון פניו של יאנוס העפיל על קודמו, כשגילה על המתקפה,
והאלים האחרים דחפו את ראשם לתוך המסך כדי לראות טוב יותר מיהו
בעל הקול הנשי, שהפריע להם בוויכוח שהיה עשוי לזכות בתואר
"ויכוח מאה השעות", אם אף אחד לא היה עוצר אותו בזמן.
"אתם בסך הכול צריכים לעזור להם לנצח, וזהו," המשיכה לומר.
האמת הייתה פשוטה מדי, ברורה וקלה להבנה, ובמידה מסוימת, בגלל
פשטותה, זה היה כבר יותר מדי.
"יאנוס!" שאג אל המחשכים וגן-העדן, "מי זאת בדיוק?"
"זאת... זאת... זאת הסיבה שאנחנו כאן, מתווכחים. היא זאת
שהראתה לי את הפלישה," ענה בתחילה במבוכה ואחר-כך בתחושת גאווה
גואה - על אחת מנתיניו.
"למה היא מתכוונת בדיוק - "תנו להם לנצח"?" המשיך האל
בתוקפנותו ובהסתייגותו, בו זמנית.
"היא מתכוונת, וזה בעצם רעיון לא רע בכלל," אמר להם וחייך
לעברה, "שלא נתערב באופן ישיר, אלא עקיף, שניתן להם את הכוח
לנצח את התוקפים. זה יהפוך את החיים שלנו לקלים יותר, ומה שהכי
נחמד ברעיון הזה זה שאת הפירות נקצור אחר-כך."
"הממ... מה זה אומר בדיוק?" עכשיו הפך קולו של אל המחשכים
למתעניין.
"ניתן להם נשק, כוחות מאגיים, כל מה שצריך, אנחנו נשקיף, אנחנו
נפקח, בדיוק כמו שעשינו כל השנים," ענה לו יאנוס.
"מצוין, תשובה נהדרת! מה עושים עכשיו?"
"תראה..." אמרה לובלינה וצעדה לקדמת המסך.

ישנם רגעים שבהם הנרגנות ופיזור הנפש נעלמים ממוחו של אפרגון.
אלו הם רגעים בודדים, כמוסים, שלא ניתנים ממש לפענוח. אימא שלו
תמיד אמרה שהוא יהיה לוחם ואביו שנא אותו והתנכל לו מאז שכלב
הציד שלו חשף את שיניו מול אפרגון בן העשר - שבאותו הרגע החליט
לסיים את הקשר שלו עם הכלב - וזה היה כל הסיפור, בעיקר סיפור
חייו של הכלב. כעת נולד עוד רגע כזה, רגע של תכליתיות, שמחסלת
כל התנגדות במבט נוקב של עין בתוספת יכולת הנפת חרב במהירות של
100 קמ"ש. הוא השיל את השריון מעליו במכה אחת, ושלף חרב ארוכה
מעוקלת וחרב אחת דקה וקצרה... "היכנסו למבנה, עכשיו! למבנה!"
שאג בתכליתיות. תוך רגעים ספורים, כמו צבא מיומן, מצא כל אחד
את מקומו במבנה החדש בצורת חומש. אפרגון ומוריס מקדימה, פלויד
באמצע עם חרב שקשורה מלפנים וקשת מוכנה לפעולה, ומאחור,
שיימוס, עם הקלע ובקבוק תבערה קטן, ומוץ שסיים עם מילות הכשף
לשריון הקסמי. החבורה נסוגה לאחור, מביטה בעצים הרועדים ובענן
טיפות מרחף ומתקרב מעל צמרות העצים. "מוץ," אמר אפרגון, "אני
חייב לסמוך עליך עכשיו, אין יותר לובלינה. זה תורך עכשיו
להוכיח מה אתה שווה." מוץ הביט אליו בחזרה, עיניו ניצתו,
ושריריו הרפים נמתחו עד לקצה יכולתם הדלה. וזה היה סוד הקסם של
אפרגון, לדעת לומר ברגעים הנחוצים את המילה הנכונה, לרתום את
האמון, לנסוך את השקט ולטעת את התחושה שהכול אפשרי ושיש על מי
לסמוך.

נבוכ-הצאר כבר ראה את החמישה עוד לפני שפרץ את גבולות היער.
משום מה, זה הפך לדבר הטוב ביותר שיש לצפות לו, את כל עצביו
יכלה בהם, את כולם, ולצערו, זה ייגמר כל-כך מהר. לא נורא, גם
מהר זה משהו. "פרישה לצדדים!" הוא החווה בידיו ובין רגע הבין
שכמעט לאף אחד מהחיילים שאתו אין כלי נשק. "עצור!" הוא קרא.
אמנם הם היו חמישים, אך רק לחמישה מלבדו היו כלי נשק. לאלה
שגדעו את העץ, היו גרזנים, שלא נחשבו ממש לכלי נשק, ולו הייתה
חרב שיסוע גסה, שלא ממש הורגת אבל מבתקת חלקים מגוף בעליהם,
בהשמעת רעש ענוג של תלישה. הוא סקר את החבורה וזיהה מיד את
מנהיג החבורה, שעמד עם שתי חרבות שלופות, את הברברי שלידו -
והחמה בערה בקרבו אף יותר - וגם בקשת מאחורה, שמדרך עמידתו
הכיר ביכולתו לקלוע בקלות בחייליו. רק את השניים שמאחור לא
הצליח לזהות. הוא צריך לשנות תוכנית, לבנות אסטרטגיה קטנה, כזו
שתוביל לכך שאף אחד מחייליו לא ימות היום.

לא הרחק מאחוריהם, התאוששה המכשפה הגובלינית מהשיוט המיוחד
שהכין לה נבוכ-הצאר. טוב, אולי היא הגזימה קצת, אבל הוא עבר כל
גבול. ובעוד היא מקלפת את שכבות הבוץ מעליה, שגרמו לה להיראות
מפחידה יותר מכל מכשפה אחרת בשושלת, היא הבחינה, בעזרת עיניה
הרגילות לחושך, בחמישה שעומדים איתן כחמישים מטר מפתחו של היער
ואת נבוכ-הצאר פורץ החוצה בשאגות קרב. למה חמישה? למה לא
ארבעה? ואיפה הסוסים? חשבה לעצמה.

אפרגון חשב שהוא לא רואה טוב, גובלין אחד? אולי מגודל, אבל
עדיין אחד, אוחז בחרב, אם אפשר לקרוא לה חרב, ובעל מבט של
משוגע, אם כי, כשהחל לדבר, הבין מיד שלא יזדקק לשירותי התרגום
של פלויד.

"אתם מוקפים. עשרים קשתות מכוונות כלפיכם כרגע מתוך היער."
אפרגון לא ידע את התשובה לשאלה ששאל את עצמו. אמנם זה רק אמצע
היום, אך את השמש הסתירה שכבת עננים שחורה משחור, ובנוסף,
טיפות הגשם אמנם נחלשו אבל לא פסקו לרדת, ומצד שני, את ענני
טיפות המים הוא ראה ואת הרחש במורד הוא שמע. אז למה הם לא
יוצאים החוצה?
"אני חושב שאתה משקר!"
"ברגע שאוריד את החרב, לא יישאר מכם הרבה", אמר נבוכ-הצאר.
אפרגון לחש לאחור. "פלויד, אתה רואה משהו?"
"רק צללים אני מצליח לראות... שיימוס, מה אתה רואה?"
ושיימוס, שהופתע מההתייחסות של פלויד, אמר את מה שהיה ברור לו
עוד לפני שהשיחה התקיימה בכלל.
"יש חמישה שעומדים עם גרזנים בקצה היער ועוד עשרים ללא כלי נשק
שמחכים מאחורה."
הזמן נקף, ונבוכ-הצאר הרגיש שהוא גם עומד לאזול. עשרת החיילים
ששלח להביא כלי נשק יגיעו רק בעוד חמש דקות, והביטחון שלו
בתוכנית שלו הלך ואזל. "אני לא אחכה עוד הרבה זמן!"
אפרגון הנהן בראשו ואמר בקול שקט, כשמבטו מופנה קדימה: "פלויד,
תוריד את כל מי שיוצא מהיער! מוץ, תהיה מוכן לגבות אותו עם חצי
קסם! מוריס, אתה ואני מספיקים בשביל המגודל הזה, לא?" אמר
וחייך... ואת החיוך הזה, הקטן הזה, ראה גם נבוכ-הצאר, הוריד את
החרב והסתער קדימה.

הדבר היחיד שהחבורה לא לקחה בחשבון הוא המכשפה הגובלינית,
שמצדה, למרות אי-אלו מחלוקות, תגן תמיד על עמה, ובזכות ניסיונה
הרב, לא הייתה צריכה לחכות הרבה בשביל להפעיל את קסמיה. ענן גז
ירוק נפלט מפיה והזדחל לעבר זנב החבורה, שם עסק מוץ במהירות
בהכנת חצי הקסם. חמישה גובלינים הסתערו בקו ישר, מנקודות
מרוחקות אחד מהשני, אל עבר החבורה, יוצרים ראש חץ מחד ומונעים
מפלויד גישה נוחה מאידך. אפרגון שינה את עמידתו לעמדת הגנה.
מוריס הסתער על הגובלין שלצדו, שהנחית מהלומה צדית לעבר גופו
של אפרגון. שני הגובלינים הקיצוניים הטילו את גרזניהם במקביל,
אחד לכיוונו של אפרגון, השני לכיוונו של מוריס. שיימוס מאחור,
הטיל בקבוק תבערה למרחק רב, היכן שזיהה קבוצת גובלינים רצה
מחוץ ליער ולכיוון החבורה. פלויד ראה רק את השניים הקרובים
יותר, ושחרר חץ מדויק לעבר האחד, ומוץ שחרר חץ זוהר שטס כסילון
לעבר הזווית המנוגדת.

הכול קפא כמו בפוטו-פיניש. רגע לפני שהגרזן ננעץ בצווארו של
מוריס, חצי שנייה לפני שאפרגון שיפד את בטנו של נבוכ-הצאר
בחרבו הדקה, בזמן שחרבו של נבוכ-הצאר עמדה לכרות ממש את כתפו
של אפרגון, וכשעיניהם של שני הגובלינים נפערו מתוך הבנה שחץ
הולך לחדור אל בשרם, הבחינה המכשפה הגובלינית באור כחול מבזיק
ובכל כולם קופאים. רק העיניים המבוהלות, המוטרפות ושוצפות
הזעם, נעות בחוריהן כלא מאמינות. האור הכחול התרחב ופשט ודמות
זוהרת וכחולה יצאה החוצה.

"זה לא הזמן למלחמה," אמרה הדמות, "זה זמן לשלב ידיים, לאחד
כוחות נגד כוח אפל ונורא המאיים על שלמות העולם שבו אתם חיים.
אפרגון, הנך לוחם אמיץ, חסר מורא, ונבחרת מיני רבים להוביל את
חבורתך כנגד כוחות האופל. נבוכ-הצאר, מנהיג משכמו ומעלה,
בנקודת מפנה אתה עומד. נקודת ציון היסטורית עומדת כרגע מול
המושבה שאותה אתה שואף לטפח ולרומם. זוהי השעה שלך." האור
הכחיל והבהיק ביתר-שאת, בזמן שהגרזנים שקפאו על מקומם נמסו,
החרבות שאחזו הלוחמים משני צדי המתרס נמוגו גם הן והעשן הירוק
התפוגג לו. אפרגון מצמץ בעיניו, כשראה את הדמות הדומה שתי
טיפות מים ללובלינה שהכיר. רק שזו יפה יותר, זוהרת יותר, כמו
מלאך שירד מהשמיים.

חלקה הראשון של התוכנית הצליח כפי שציפתה לובלינה. כעת תכננה
לצרף שותפה למהלך.
"איזמרלדה," אמרה לובלינה והביטה במכשפה הגובלינית שעמדה
במרחק, "הגיע הזמן לשלב ידיים."
אלו היו דמעות צהבהבות שזלגו מעיניה של איזמרלדה, המכשפה
הגובלינית, שלא שמעה את שמה מתנגן על שפתיים אחרות פרט מאשר על
אלו של אימא. היא צעדה לעבר לובלינה בצעדים תשושים, חוששים,
שהפכו עם התקרבותה לבטוחים ומרשימים. גבה המעוקל קדימה החל
להימתח ולהזדקף ולהאמיר עד שדמותה החלושה הזכירה נערה גובלינית
צעירה ולא גובלינית זקנה ונרקבת. בעומדה מול לובלינה אורו
עיניה. אור ירוק חביב, שקט ומרפה שרירים נצץ מעיניה של לובלינה
וגופה של איזמרלדה הפך נרפה, קליל כנוצה, עד שגילתה שעזבה את
גשמיותה והנה היא צפה כשקולה של לובלינה מתנגן במוחה: "עכשיו
תצטרפי אליי בניהול המלחמה. אחיות אנחנו." ובזמן שגופת המכשפה
הגובלינית צנחה לאדמה, זהרה רוחה של איזמרלדה בירוק חולני
וזוהר כמו הצבע שכה אהבה, ורגליה ריחפו בקלילות מעל האדמה.
מוחה החל סופג מראות, תחושות, ידיעות ודרך חוכמה שחלקה הכירה
וחלקה למדה לראשונה, כשלרגע אף הצליחה לאבד את שיווי משקלה
והחלה מרחפת באלכסון. לאחר שהסתיים שלב החדרת הנתונים, פנתה
ללובלינה בחיוך: "יש משהו שאני צריכה לעשות לפני שאנחנו
מתחילים..." וניגשה לנבוכ-הצאר. פניו הקפואות קיבלו את פניה
המחייכות והזוהרות. "זה על זה שדחפת אותי," אמרה וסטרה לפניו,
"אבל אני סולחת לך. תפקיד גדול לפניך ואני עומדת מאחוריך במאת
האחוזים." ובתום מילותיה צנח נבוכ-הצאר וכך גם האחרים לאדמה.
ובזמן שהגובלינים והחבורה ישנו על הקרקע, נוצר תהליך הטמעה
דומה לזו שעברה איזמרלדה, רק קצר ותכליתי, שיעזור להם להתמודד
עם המראות, החליפות וכלי הנשק שהם אמורים לקבל. בגדיהם הוחלפו
לחליפות אנטי-תרמיות, המסוגלות לפרק מטעני חשמל ואש. כלי הנשק
שהונחו לצד גופם דמו במראם לכלי הנשק של אותה התקופה, אך היו
בעלי מפרט עשיר יותר - מונע בעזרת כוח אטומי ממוזער המאפשר
שליטה ומגוון פעולות בדרך הפעלת הנשק - שהפך את הנשק לקל
ולמהיר בתגובותיו פי חמישה מכלי הנשק שאליהם הורגלו.

ראשונים הוערו המנהיגים, אפרגון ונבוכ-הצאר, שניהם עדיין
הלומים, לא יודעים את נפשם מהמאורעות הקיצוניים שהגיעו לשיאם
ברגע זה. אחד מול השני, מושיטים יד לשלום רגעי, למשימה אחת
להצלת העולם מידי השדים הקדמוניים שהחליטו לצאת ממאורתם ולכלות
את זעמם על יושבי האדמה. לובלינה עמדה לצדו של אפרגון ולחשה על
אוזנו מילים רכות, מילים מרוממות, מילים נוטפות השראה,
ואיזמרלדה החזיקה את פרק ידו של נבוכ-הצאר בעוצמה שלוותה בכאב
רב מצדו של נבוכ-הצאר, שעמד דומם - כמנהג ההשבעה, שאין לסרב
לתוצאותיו. אחרי המנהיגים הוערו הלוחמים. מוריס הברברי שמע על
בשורת השלום, וחמתו, שעדיין לא שקטה, לפחות זכתה לעידון.
פלויד, שבחן את הקשת החדשה שקיבל, הופתע לגלות עד כמה היא
מגיבה לעין שלו. שיימוס הרגיש שלפתע צעדיו הפכו לחמקמקים
כזיקית, ומוץ המכשף, שחלם על קדמה, קיבל את המתנה שמעולם לא
ידע להגדיר - קיבולת מוחו הוכפלה והוטענה בסוללת כשפים, שביטלה
את הצורך לשנן - בהטיית שפה ובתנועת יד קלה, יכול היה להטיל
יותר ממאה קסמים שונים.

שלב ההכנות הסופי החל כאשר שני המנהיגים חילקו את המשימות
השונות בין חייליהם. מוט מיוחד שקיבל אפרגון מידי לובלינה
הוחדר לאדמה והחל מהבהב באדום. הדבר הזכיר את שאירע באותם
רגעים בשעת הצהריים, כאשר הגוף המתכתי התרסק לאדמה. לא עברו
דקות מספר, וארבעה גופים מתכתיים החלו מופיעים בשמיים. "השדים
הגיעו..." אמר נבוכ-הצאר לאפרגון, והוא החווה בראשו לאישור.
הכוח שהתפזר על הקרקע המתין לגופים המתכתיים שהאטו את תנועתם
והחלו להנמיך עד שנחתו על האדמה.

גל התקיפה הראשון החל. אפרגון ונבוכ-הצאר הובילו שני צוותים
למתקפה ישירה, פלויד הנהיג את הקשתים מאחור, מוריס הברברי
הנהיג את הגל השני, כששיימוס אחראי על התגנבות לספינות והטמנת
חפץ בעל מתקן השהייה, כך הוסבר לו, שיש לכוונו מעלה אחת ימינה,
ומוץ הופקד על מתן כיסוי וחיפוי לגל הראשון והשני.

העמק הואר בשלל צבעים, כדיסקוטק ענק. אפרגון רועם, נבוכ-הצאר
שואג, והחיילים הגובלינים לא האמינו למראה עיניהם. מולם עמדו
דמויות דקות וארוכות שצקצקו בקולם, והגיבו בשריקות חדות, פניהם
מכוסות במסכות שקופות ובידיהם גלילים ארוכים וחלולים ממתכת
כסופה. מוץ שיגר שלושה קסמים במקביל - כדורי אש, ברקים מכופלים
בעוצמתם ובכמותם וקירות שקופים שנעו לפני הכוח המסתער, מונעים
מהברקים שבקעו מאותם גלילים ארוכים - כדי לפגוע בכוח התוקף.
קולות נפץ עזים נשמעו מאחורי הקיר השקוף כשמטר חצים טעונים
בחומר נפץ התפוצץ במרווח בין החבורה המסתערת לבין קו ההגנה
שהציבו החיילים המופתעים, שעדיין לא הבינו איך יכול להיות
שבשום מזכר מודיעיני לא צוין הידע המקיף של האוכלוסייה המקומית
בשדות אלקטרו-מגנטיים, בפצצות מימן ובשימוש יוצא דופן בגלים
אופטיים. מטר וחצי מקו ההגנה נעלמה חומת המגן ואפשרה ללוחמים
להילחם בצורה היחידה שידעו - לראות את הלבן של העין בזמן ניפוץ
הקסדות וריסוק העצמות. מיומנות השימוש בחרב, עוצמתה וסוג
הסגסוגת הקשיחה והקלה היוותה יתרון בטווח כה קצר, אך זה לא מנע
אבדות רבות בצד הלוחמים, אך גם קטלה רבים, במהירות וביעילות
מפתיעה מצד קו ההגנה שעלה בכמותו פי שלושה על התוקפים. שיימוס
ניצל את שדה הקרב ונע בהיחבא לעבר הספינות. מוריס הברברי,
שמעולם לא העלה על דעתו שיום אחד ישתף פעולה עם גובלינים,
הוביל את הצוות שלו באיגוף והחל לתקוף את הצד האחורי של קו
ההגנה. הספינות שעמדו על הקרקע זיהו את הכוח של פלויד שעדיין
המטיר קווי אש לשני צדי המתרס כדי לא לאפשר לקו ההגנה להתפזר
לצדדים, ושלח שתי פצצות עומק. פלויד שמע שריקה עמומה וזיהה שני
הבזקים אדומים טסים בתנועה בליסטית לעבר הקשתים. הוא דרך שלושה
חצים וירה אותם במקביל. החצים התפוצצו כמטריה מעל הכוח,
והצליחו למנוע מפגז אחד לנחות, אך השני פגע במטרה. מוץ הבחין
במכתש הענק שנוצר במקום שבו עמדו פלויד ולוחמיו. "פלויד!
פלויד!" צרח אך שום קול לא נשמע. "פלויד!" הוא זעק שוב, ועיניו
האדומות מהמאמץ המוחי שהשקיע הקציפו בדם ובחמה. הוא שיגר כל
קסם אפשרי לעבר הכוחות שנלחמו, מנסה לזהות את הטובים ואת
הרעים. אחת הספינות החלה ממריאה לשמיים, אך בשנייה שהבחין מוץ
בספינה המתרוממת, שיגר לעברה ארבעה ברקים שריסקוה לחלוטין.
האור האדום נצץ בעיניו בעווית נקמה, ולעווית הזו התווספה עווית
נוספת, שלוותה בכאב חד. הקשרים החשמליים החדשים שנוצרו בתוך
מוחו הבוער החלו לתת את אותותיהם. מוחו החל להינמס בתוך
גולגולתו, מותיר בו רק מחשבה אחת לפני שמת - יש לקחת את הקדמה
בסבלנות. שרידי הספינה שהתפוצצה באוויר התרסקו מעל אזור
הלחימה, כשאחד החלקים שטס במהירות לעבר האדמה ערף את ראשו של
מוריס, ללא שום מחשבה מקדימה. שיימוס, שהתקין את המטען על גבי
הספינה השלישית, נורה בגבו, וידו עוד הספיקה לסובב את המחוג
במעלה אחת לפני שצנח מחייך ומת על האדמה. דקה לאחר מותו התבקעה
הספינה הראשונה, דקה אחריה הספינה השנייה, ובסוף השלישית,
שמחקה כל זכר לגופתו של שיימוס אבל לא למורשת שהשאיר. יש
אומרים, מאות שנים אחר-כך, שלולא הוא, ספק אם הייתה מוקמת
שמורת טבע לשרידי הגזע של שיימוס, שהאגדות על פועלו של היצור
הקטן מיתנו את תחושת הזלזול שרחש האדם המתקדם לאותם יצורים
קופצניים, שמחים, שתמיד ידעו דקה קודם מה הולך לקרות, בלי שאף
אחד יבין אותם באמת.

רבע שעה לאחר מכן, נשארו רק חמישה עומדים - אפרגון, נבוכ-הצאר
ועוד שלושה לוחמים. מהפלישה לא נותר שריד. במקום נכרה קבר אחים
ענק, כשלובלינה ואיזמרלדה מהללות בשירים ובמזמורים את חללי
הגבורה.
"אני חושב שאפרוש עכשיו. די, זה הספיק לי לתקופת חיים שלמה..."
אמר אפרגון לדמותה של לובלינה.
"אני יודעת," ענתה לו ברכות ונשקה על לחיו. "אני יודעת..."
אמרה שוב ונעלמה.
"לובלינה?" אך שום קול לא ענה לו חזרה והתהייה הכואבת של
הדמיון בין השתיים הזדחלה לאטה.
נבוכ-הצאר הפיג את תהיותיו כשנעמד מולו ואחז במרפקו בחוזקה.
"אחים אנחנו?"
"אחים," ענה לו אפרגון, "יש לך עכשיו מושבה לשקם, אותי לא תראה
יותר."
נבוכ-הצאר היכה על חזהו של אפרגון. "אתה אורח של כבוד, אתה
האדם הראשון שנכבד, לא יהיה צאצא ממושבתנו שלא יכיר את דמותך,
את עוצמתך."
"גש, גש אל איזמרלדה, היא רוצה אותך," אמר נבוכ-הצאר והפנה את
ידו לעבר איזמרלדה שהביטה בנבוכ-הצאר בסיפוק.
"עכשיו תוכל לבצע את כל המהפכות שכל-כך הרבה זמן חשבת עליהן,"
אמרה איזמרלדה.
"איך את יודעת?"
"עכשיו אני יודעת הכול."

שנתיים לאחר-מכן, במתקפה חזיתית נגד צבא המלך החדש של האזור,
כשמת נבוכ-הצאר, הועלה גם שמו של אפרגון, צאצא גאה לאם
גובלינית ואב אנושי, שעוד יהווה את הגשר לשלום, בין מלחמה
אינסופית אחת לשנייה שהופסקה לרגע בגין קרב גבורה אחד תמוה
כנגד כוחות שאול אכזריים שצצו ממעבה האדמה.

גופתו של פלויד מעולם לא נמצאה. "עכשיו תוכל לרדוף אחרי נימפות
כמה שתרצה, בלי שאף אחד יפריע לך באמצע החלום," אמר אפרגון
ותקע את חרבו על התיל החדש שנוצר בקצות העמק.