אני יושב בקו שש עשרה ומחטט באף. האוטובוס כמעט ריק, מלבדי
יושבים באוטובוס שני רוסים מבוגרים ומחטטים באף גם הם, כל אחד
באפו שלו, אחרת זה היה ממש מצחיק.
אנחנו לא מכירים אחד את השני, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו.
תוך כדי חיטוט, אני מביט בנהג. בידו האחת הוא אוחז טלפון
סלולרי, ובשנייה מגרד קלות בין רגליו. מדי פעם הוא נוגע קלות
בהגה, ולפרקים צופר לנהגים שעוצרים בכתום. אין הרבה נוסעים
בשעות כאלו, וארבעתנו מרגישים חופשיים, כל אחד בדרכו. לפעמים
גם חיטוט באף הוא ביטוי לחופש, בקומוניזם אסרו על דברים
טיפשיים בהרבה, תשאלו את הרוסים שלידי.
בכל אופן, האוטובוס עוצר בתחנה ועולה אליו גברת מטופחת, שלפי
תיק היד והתג על חולצתה ניתן לנחש שהיא יועצת יופי ושמה ענת.
גל של נימוס שוטף מיד את האוטובוס: הנהג מסיים את השיחה
בסלולרי ומפסיק את גירודיו על מנת לקבל תשלום מהגברת. הדבר
היחיד שמפריד כרגע בינה לבין אשכיו הוא כרטיס אוטובוס מקומט.
אני ושני הרוסים מפסיקים את החיטוט מיד ומשתדלים לשמור על מבט
תמים, כשבאצבעותינו מתגלגל לו גוש קטן וירקרק.
הגברת מתיישבת באחד המושבים האחוריים והנהג ממשיך בנסיעה.
האווירה כעת מתוחה יותר, כבר אין חופש. הנהג עדיין מגרד מדי
פעם. הרוסים מתחילים לדבר ביניהם על מזג האוויר ואני תוהה מתי
כבר אגיע הביתה.
לפתע נשמע קול נפיחה אדיר, ומבטי הגברים באוטובוס מופנים בבת
אחת אחורנית. מבטה הנבוך של יועצת היופי ענת לא מותיר מקום
לספק: מקור הרעש הוא בה, או ליתר דיוק, באחוריה. ענת משפילה את
מבטה לנוכח מבטינו המשתאים. הבהייה בה נמשכה שלוש שניות בערך,
ופתאום אני מרגיש צורך להסיר ממנה מעט מן המבוכה שנקלעה אליה.
"אל תדאגי ענת, זה קורה לכולנו, אני בטוח שזאת הפעם הראשונה
שקורה לך דבר כזה באמצע אוטובוס".
ענת לא מגיבה, היא רק מביטה בי המומה כאילו מעולם לא פנה אליה
גבר לשיחת חולין שגרתית. ניסיתי שוב לפתח שיחה - "אולי את
יכולה להמליץ לי על איזה קרם נגד קמטים, אני חושב שהגיל מתחיל
להשפיע אצלי". היא נעה במושבה בחוסר נוחות, ומסיטה את המבט
לעבר החלון. אולי היא לא שומעת? הגברתי את קולי הפעם: "באמת
שזה בסדר, גם לי זה קרה פעם. ישבתי במסעדה ו..."
לפתע היא מתפרצת עליי בצעקות "אידיוט! מפגר! אתה לא מתבייש?
תסתום את הפה שלך!"
שוב פעם זה קורה לי.
אני לא מבין מה יש לאנשים, בסך הכל ניסיתי להיות נחמד.