הראשון שבו מאמינה מאז מה שקרה,
רציתי כ"כ לדבר איתו ולא ידעתי איך.
הכל אצלי מתדרדר ואף אחד לא יודע.
הביטחון החלש שהיה לי כבר נעלם אל צללים,
כאילו לא היה כלל קיים.
רבה עם כולם וחיה בעולם משלי -
שונאת את עצמי וכל מה שקשור אלי.
נשאלת לפניי שאלה מוזרה אך חוזרת:
מדוע אין אני מדברת על העבר?
התשובה ברורה לך, בזה אין ספק.
המצב כ"כ עגום, שהגעתי לרחמים עצמיים וקשה מאוד להודות בזה,
אבל אני כבר מודה!
הפרעות אכילה ששולטות בי - כלא נותנות לי לחיות את חיי.
הלילה הפך ליום וביום אני גם לא ישנה.
אלו רגשות האשמה,
הסיוטים.
אין אני יודעת מה לעשות
כמעט ומוותרת.
לפעמים מרגישה כ"כ לבד.
כולי מתפרקת, ואף אתה לא רואה.
אף אחד לא רואה.
אני צריכה שתוכל לאסוף את שבריי בסוף
ולברוח.