פעם בשבוע השכונה השלווה והשקטה שלנו הופכת לניו אורלינס יום
אחרי קטרינה. האוויר בשכונה שלנו מתמלא בניחוח ההתרגשות של בני
שלוש וארבע. מברשות שיער מתעופפות בזעם באוויר, צרחות מחאה
(אני רוצה בגד יפה!) מחרידות את הבתים הציוריים, הורים נעלבים
ונפגעים מאיימים (אם תמשיך/י להתנהג כך לא נלך היום לחוג!),
כלבי רחוב מייללים באימה וחתולי רחוב מסתמרים במורת רוח.
קוראים לסיפור האימה הזה - חוג ריקודי עם לקטנטנים.
האימה מתחילה מיד כשהנסיכה פוקחת עיניה בבוקר: "נכון שהיום יש
חוג ריקודי עם?"
"נכון", אני מלמל בחשד.
"אז אני רוצה לבדוק מה אני אלבש לחוג."
"סליחה? מה פתאום? אני אחליט מה תלבשי!" אני מצווה בתמימות.
כמובן שרק בגלל שאני חושב שאני יודע יותר טוב מבת ארבע מה עליה
ללבוש לחוג. אף אחד לא טרח לספר לי, שבסוף זה תמיד נגמר בהחלטה
אסטרטיבית שלה ובתשישות נפשית שלי.
כבר כשמגיעים הביתה מהצהרון, מתחיל טקס בחירת הבגדים. הנערה
ההורמנלית נעמדת על שרפרף מדורג ומתחילה לבדוק בארון מה מתאים.
"אבא, שחור לא מתאים לוורוד נכון?"
איך לעזאזל ילדה שעוד לא מצליחה לצבוע בתוך הקווים, מבינה
התאמת צבעים?! אני מגייס את כל כישורי בתיה עוזיאל שלי בניסיון
לענות תשובה נכונה, אבל זה לא משמעותי מבחינתה איזה תשובה אני
נותן.
"אני אלבש שמלה, כדי שהיא תתנפנף מסביב כשאני רוקדת", מחליטה
מרלין מונרו ג'וניור.
חצי שעה מאוחר יותר, רצפת החדר משתנקת מנעליים ובגדים מפוזרים,
ומתחילה סאגת השיער.
"אני לא רוצה צמות! אני רוצה שיער פזור שאני אראה יפה! וקשת!
ותמרח לי קרם (קונדישינר) שלא יהיו קשרים!" מצווה הנסיכה
ומפקירה את שיערה בידי. לאבא יש שיטה לסרק. מהר וחזק כמו
שמורידים פלסטר. בתקווה שהנסיכה לא תספיק למחות לפני שאני
אסיים.
בדרך לחוג, הנסיכה לא מפסיקה למנות מי יגיע היום ומי לא. זאת
רשימת חברים סגורה ואיכותית מהגן. מדובר בילדים שהיו עוברים
בהצלחה כל מבחן כניסה לקאנטרי יוקרתי. זה הודיע שהוא לא מגיע
היום, כי נוסעים לסבתא (יופי, אני אומר לה, סוף סוף ילד אחד
שהולך לחוג שאני כן מכיר). ילדה אחרת הייתה חולה היום ולא
הגיעה לגן. ולכן הנסיכה מחליטה שהיא כנראה לא תגיע לחוג.
מגיעים באיחור אופנתי למתנ"ס השכונתי. המסיבה כבר בעיצומה.
הורים וילדים מפזזים לצלילי דץ ודצה. הנסיכה עומדת בכניסה
וסוקרת בחדות את הנוכחים. במקביל מחליקה הצידה איזה קווצת
שיער, ומיישרת קמט דימיוני בשמלה.
פחות מדקה אחרי זה, היד שלי ממשיכה להחזיק אוויר. הנסיכה כבר
נחטפה ע"י בלונדינית אופנתית (FOX אני חושב...) למרכז מעגל
הריקודים, כשברקע השיר: "יש לי שני הורים שאוהבים לטייל, הם
עברו ברגל כבר את כל ישראל..."
אני מתיישב ליד עוד אבא מהגן. אחרי שתי דקות הנסיכה חוזרת אליי
בסערה. "ספיר הורידה נעליים, אני גם יכולה?" התלבטות נוראה.
מצד אחד, מה פתאום שתעשה מה שספיר עושה?! מצד שני, לא רוצה
לפגוע במרקם החברתי העדין שהנסיכה שוקדת לטפח. "בסדר", אני
עונה, חולץ בזריזות את הנעליים ומניח אותן לרגליי. שתי דקות
אחרי זה ספיר מגיעה לאבא שלה. "אני רוצה לפזר שיער כמו
הנסיכה," היא מודיעה בקול תקיף. האבא, עו"ד מצליח, שכבר קיבל
איומים על חייו במסגרת עבודתו ולא נבהל כהוא זה, נרעד לפתע
כולו... "אבל אמא לא מרשה", הוא מצייץ בחולשה. הבלונדינית
נועצת בו מבט קפוא, מהסוג שאני מדמיין שהוא נועץ בקורבנותיו על
דוכן העדים. אבא של ספיר נשבר כמו זלזל ביאליקי ממוצע. "טוב,
אני אסביר לאמא", הוא ממלמל בחיוורון.
בת הארבע מנפנפת את חליפות שיערה, כמו קארי ברדשו רגע לפני
כניסה למועדון הכי נחשב בניו יורק, ותופסת את שתי ידיה של
הנסיכה לריקוד משותף של נדנד. בת ארבע נוספת ניגשת אליהן
ומבקשת לרקוד בזוג עם נסיכתי. הנסיכה מושיטה לה יד אחת וממשיכה
להחזיק את ספיר ביד השנייה. נרקוד בשלישייה. ספיר, העו"ד
הקשוחה, מסרבת בכל תוקף לעסקאות טיעון. היא חייבת פסק דין
מוחלט. "מה פתאום! זה ריקוד זוגות! תמצאי מישהי אחרת". הזאטוטה
השלישית עוזבת אותן בעיניים מושפלות והולכת לרקוד את הריקוד עם
אמא שלה, שזה, בקודים המאוד מורכבים של בני ארבע, אומר שיא
ההשפלה האפשרית, ומחר בגן, בחדר הבובות, כל הבנות כבר ידברו על
זה. ואילו אני, עם כל האמפטיה לזאטוטה הדחויה, מתפוצץ מבפנים
מגאווה על הפופולריות של הנסיכה. כמובן ששבוע לפני כן הנסיכה
הייתה הדמות הדחויה, אבל בשום פנים ואופן לא הסכימה לרקוד עם
הזקן שלה לעיני כל, ורק התרפקה עליי עד סיום השיר, כמו שבת
ארבע ממוצעת אמורה לעשות, לא?!
בדרך הביתה, הנסיכה מנתחת את המפגש לפרטי פרטים, ושואלת שאלות
ענינייות. ואני תוהה ביני לביני, שכשאני הייתי פעוט בן ארבע
ועשירית, אני זוכר שהיו שני חוגים מאוד פופלאריים לבני גילי.
קראו להם: הולכים לסבתא, והולכים לגן המשחקים. זהו! לא היה שום
טקסי שיער משונים, לא תלבושות פגניות ולא זכורה לי איזו
הירככיה חברתית מורכבת, שאצולת אירופה במאה ה-19 הייתה מתקנאת
בה.