סתם יום כיף של אבא ובת.

הנסיכה (בת 3) נדבקה בגן באיזה דלקת עיניים, ונשלחה אחר כבוד
הביתה. אבא לקח חופש מעבודה והחליט לנצל את הזמן לקצת איכותיות
משפחתית. סידורים עם אבא. דואר, בנק, שוק (הנסיכה היתה מוקסמת
מהצבעים, הניחוחות וההמולה), אח"כ סבב משתלות אזוריות, לקנות
פרחים וצמחים לשתילה לגינה החדשה. ובסוף הגענו לבית המקדש,
סליחה, איקאה...

המקום האידיאלי, מבחינתי, לבילוי. אוכל, קניות ומשחקייה
מרוכזים לי בחלל אחד. והיום היה היום להגיע לאיקאה (או שכל יום
הוא כזה בחופש הגדול). בחלל הכניסה צנחו עלינו שתי אקרובטיות
מדהימות מבדים ארוכים שנתלו גבוה אי שם ורקדו פלייה באוויר.
בובות ענק וליצנים הסתובבו בין הילדים, עשו תעלולים וקסמים,
והיו גם שחקנים שהפעילו את הילדים בפינות שונות, בקיצור השמחה
היתה רבה. בילנו 3 שעות מהממות (למרות שבסוף אפילו לא הספקתי
לקנות אפילו בורג).

התיישבנו לאכול את המאכל הלאומי של הויקינגים, נקניקיה עם
צ'יפס. החלל עמוס ודביק בילדים והורים מצווחים. אין מילימטר
פנוי, ואנשים נעמדים ליד שולחנות בתקוה שמבטים תשושים יאלצו את
היושבים לפנות להם מהר יותר מקום. לידנו ישבו זוג זקנות
מכובדות וסגולות שיער (שזה בעיניי לפחות, סגולה למכובדות). הן
התמוגגו להקשיב לשיחת האוכל שלי עם הנסיכה וציקצקו בהנאה כל
הזמן, מפזרות אלינו חיוכים מעודדים. הנסיכה פוצחת בדיאלוג
קשקשני אופייני: "אני אוהבת יותר את הלחמנייה מהנקניקיה, אני
אוהבת את הצ'יפצים יותר מהלחמניה".
אבא מהנהן קלות ומתרכז בבליסה פזורת נפש.
"אבא, אתה אוהב יותר את הלחמניה או את הנקניקיה?" נהימה מצידי:
"את שתיהן!"
"אבא", ממשיכה הנסיכה בדבקות ללא לאות, במחקרה האנתרופולוגי
הבלתי נלאה אחר תזונת אבות האומה, "אתה אוהב ציצים גדולים?"  

שקט משתרר בחלל החנות. ליצן אחד בלע בטעות פרחים נשלפים מרוב
הלם. אקרובטית אחת נעצרה באוויר באמצע פלייה סיבובי מסובך. שתי
הזקנות הכחילו שיער והחיוך נס מפניהם, כמו מיץ פטל, שניה אחרי
שהוא מבחין באיזה ג'ירף נודניק שבא לבקש כוס חלב.

"מה!?" הפנים שלי סגולים כמו ענבים של רמת הגולן, בשנת בציר
ממש טובה.  

"מה שאלת!?"            

"שאלתי", מסבירה הנסיכה בטון דידקטי של מרצה למאותגרי אי קיו,
"אם אתה אוהב ציפצים גדולים?" והיא מצביע לעבר קופסת קרטון
שומנית שבדלי ציצים, סליחה, צ'יפסים, מבצבצים ממנה מבויישים.

"אאאאהההההההההה", אני ממלמל ומנסה להיזכר נואשות איך מבטאים
מילים ומפעילים את הלשון מול עיניים נעוצות מכל עבר.

"צ'יפסים! בטח שאני אוהב צ'יפסים גדולים..." אני שומע את הדם
מפזז חזרה כל הדרך מהפנים אל הלב והעורקים בפלייה סיבובי
חינני, ונזכר להתחיל לנשום...