שלושה חודשים עברו מאז שחברה שלי זרקה אותי, הייתי הרוס, במלוא
מובן המילה.
חשבתי על הכל, היו ימים שבהם רציתי להתאבד, היו ימים שקטים בלי
מוות וטיפת חיים שמטפטפת על החוט הדק שבינה לבין הסוף המר.
ולא משנה מה הייתה ההרגשה תמיד היה מין לחץ של חרדה בחזה.
כמעט פטרו אותי מהעבודה כי הייתי עם הראש למטה כל הזמן.
ועכשיו אחרי שלמדתי הרבה וחזרתי למעט מהנורמה, וקצת שונה,
קיבלתי טלפון מוזר, שפתאום החזיר את הכל חזרה למוחי, שוב הלחץ
בחזה, שוב הסחרחורת , המוות מתדפק על דלתי.
"חשבתי שעברתי את זה", אמרתי בלחש.
כבר ארבעה ימים שאני לא אוכל, ירדתי 4 קילו, אמא לוחצת, "מה
נסגר ילד?"
"תאכל, תגדל", "מה קרה- פרוזאק?", "לא אמא, תודה."
התפלאתי על עצמי, איך יכלתי להיות כזה, חצי מת בגלל מישהי, שכל
מה שהיא רצתה היה כאילו לגלות את עצמה, שקרנית!
קור רוח, יותר גרוע מרצח, אנשים מוכנים להרוג בגלל אגו!
עבר עוד חודש, הראש שוב למעלה, והפעם יותר חזק, לב של אבן, אף
אחד לא שובר את זה!
מסתובב בים, בקניון, בכל מקום, מבטים מתעניינים של בחורות
יפות.
לימודים, עבודה, חיים, חוזרים לשגרה, הכתם נשאר, לא עוזב, דרך
חיים חדשה, כל יום הוא אחרון, מוות הרבה יותר קרוב- חיים הרבה
יותר יפים.
ועדיין כל פעם חושב איך היה אם? וכל מבט של בחורה יפה מעלה את
החזה והראש גבוה יותר מתמיד.
התאוששות איטית, בחורות יפות במיטה ללילה אחד בלבד, חיים
טובים, בטחון עולה.
מתי נמצא את האחת? הרהורים,
והנה , יש כבר מישהי, הכל כל כך נקי, זורם בזרם החיים, אמנם
מאושר ועדיין חושב על זו שהלכה, קצת.
ועכשיו אנחנו סוגרים מעגל, האם זו תהיה האחת?
בתקווה לא לקבל אכזבה נוספת, נלמד, נהיה חזקים, חששות.
תם אך לא נשלם, חי כחלק בלתי נפרד ממעגל החיים, לאן נלך מכאן
לעולם לא נדע אבל מה שלא יהיה, רק שיהיה בהצלחה.