הוא רק עמד שם והסתכל עלי. לא אמר מילה.  היה לו מן מבט מאוכזב
כזה בעיניים.. הוא לא אמר כלום.. אבל ידעתי שזה מה שהוא מרגיש-
אכזבה.
הוא ציפה לתגובה אחרת לגמרי ממני. תגובה שתסחוף את שנינו
לעולמות אחרים. עולמות של עננים ורודים שעשויים מצמר גפן
מתוק.
ואני עמדתי מולו. השפלתי את המבט שלי... הוא בא להגיד משהו אבל
הקול שלו היה חנוק... אז הוא עצר לרגע... לקח נשימה ואמר מילה
אחת... "למה?"
ואני, עדיין מביטה על שרוכי הנעליים הירוקים שלי, לא אמרתי
כלום. רק שתקתי.
והוא המשיך לעמוד שם מולי, מחכה לתשובה.
אחרי מס' דקות שנראו כמו נצח הרמתי את הראש. הוא עמד הרבה יותר
קרוב אלי ממה שחשבתי.
הסתכלתי עליו, ואמרתי בפשטות "לא יודעת".
"לא יודעת?! ל-א יודעת?!" הוא נהיה אדום... סימן היכר לעצבים
שמבעבעים בתוכו.
ידעתי שאני עושה טעות מבחינתי. הרי כל כך רציתי אותו. רציתי
לחבק אותו, כמו תמיד- כשראשי נשען על החזה שלו, ואני שומעת את
פעימות הלב שלו, ומריחה את הריח של הבושם שלו. והוא מרכין את
ראשו ומצמיד את שפתיו אל המצח שלי. ואז אני בעולם אחר. עולם
שלי ושלו.
אבל לא יכולתי. פשוט לא יכולתי.
לא רציתי לסחרר אותו במעגל הזוועות שנקרא החיים שלי.
אבל אני אוהבת אותו.
וגם הוא אוהב אותי. כמו שהוא לא אהב אף אחת אף פעם. ככה הוא
אמר.
הייתי צריכה להפסיק את זה עוד בהתחלה.
אני זוכרת את הרגע הזה. כשהוא עלה לאוטובוס והתיישב לידי, עם
העיניים הירוקות שלו, והכתפיים הרחבות שלו. הוא היה כמו מקבץ
שלם של כל החולשות שלי. מיד נשביתי בקסמיו.
הוא היה בדרך לבסיס. התחלנו לדבר, ובסופו של דבר קבענו להיפגש
והחלפנו מספרי טלפונים.
כבר באותו ערב הוא התקשר אלי ואמר שהוא שמח לפגוש אותי.
מוזר שהפכנו להיות רק ידידים. ידידים ממש טובים אמנם, אבל
עדיין, רק ידידים. תמיד היה שם משהו יותר בינינו אבל אף אחד
מאיתנו לא העז לדבר על זה. עד היום.
התחלתי לבכות. מן בכי שקט שכזה שרק רואים את הדמעות. הוא התקרב
אלי, הסתכל עלי לרגע ואז מחה לי את הדמעות...
"חבל שאת כזאת מדהימה..."
הרמתי את הראש והסתכלתי עליו במבט מבולבל.
"אם לא היית כזאת מדהימה הכל היה הרבה יותר פשוט..."
התחלתי לבכות שוב. והוא חיבק אותי. את החיבוק הזה, שאני נשענת
על החזה שלו ושומעת את פעימות הלב שלו ומריחה את הריח של הבושם
שלו. והוא הרכין את הראש שלו, ונתן לי נשיקה על המצח...
ועברנו לעולם אחר. עולם שלי ושלו.