כבני ענקים היינו.
משקיפים בבטחה ממרום מעמדנו החדש על עולם רחב.
כמוהו כפרי בשל שנפל לחיקנו והוא כולו אומר הוד ונפלא.
תחושת הישג משכרת מכתיבה כעת את כל צעדינו.
הזהירות פינתה מקומה לטובת שאננות.
והענווה הוחלפה בניצני יהירות.
רבות עמלנו כדי להגיע עד הלום.
כעת רחקו מאיתנו דאגות היומיום.
תקופות של חשיכה צלחנו. עתים הלכנו על ספו של הייאוש עצמו.
לא תמיד נראה האור בקצה המנהרה
אך הנה הגענו לבסוף אל הנחלה.


היינו כחולמים. שגשוג ועושר לא היו עוד משאלת לב הנדחקת לשעת
לילה טרופה.
שכיות חמדה, מיני תבלין בהט ושנהב שוטפים כעת כמים לתוך
ערינו.
יצירות אמנות לרוב ממלאות אולמותינו.
קול יצירת האדם נישא בגאון ומהדהד בין השדרות המטופחות.
המשוררים פיוטם כמוהו כצוף הדבש.
האדריכלים מקשטים בעדינות את קו הרקיע.
הסופרים מרהיבים לצלול למעמקי נפש האדם וחוזרים משם עם שלל
אלמוג וצדף.
המלחינים לא יחדלו פלח את הנשמה בנעימות חודרות לב וכליות.
האם זוהי אחרית הימים?
האם תם מאבקנו?
האלו ימות המשיח להם פיללנו דורות רבים?

חשש כבד מקנן בלב כי פורענות בקרוב בוא תבוא.
גן העדן לו זכינו בהכרח קצרים ימיו.
יען כי רבבות אנשים החיים עמנו טרם זכו לבוא בשעריו.
וכל עוד יובדל דם מדם
כל עוד גן העדן לא יובטח לכולם
לא יהיה הוא בר קיימא עלי אדמות לעולם!


נכתב בהשראת פרק הסיום של הסימפוניה השלישית של סן סנס