זה נסגר... כל כך לאט, כל כך כואב.
השמים מתכהים פתאום, יוצרים כנפיים קרועות מעננים שקטים.
התיעוב והחמלה מוצאים עכשיו דרך החוצה למציאות אחרת מתוך
עיניים שלא אומרות יותר דבר. ודקת הדומייה נשרכת לימים ואז כבר
לשנה ואין את הסכין שתפצע ותגרום לה להפסיק.
החתכים מתחילים לדמם מבפנים והקרב בין הזיכרון למחלה המכלה
אותו שוכך ונעשה נדיר יותר באמצע הלילה, מתערבב עם חלום רטוב
על שקט נפשי וטביעה בתוך ים של ידיים מלטפות, או חונקות, תלוי
מה מצב הרוח שלהן באותו רגע.
החיים שאבו אותנו עמוק מדי, ערערו את הברית שלנו והכו אותנו
על חטא ואני מתעבת את עצמי על הילדה הקטנה שלא יכולה לבכות
יותר, גם לא על העולם שהולך ונעלם אל תוך צל של קרירות ואפטיות
מושלמת.
אלוהים תמיד אמר לי שהחיים יקרים מדי, אז זה מה שלמדתי, מלאך
שלי... המוות לא עולה כלום, הוא ניתן בחינם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.