[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סמדר דרום
/
לדעת לוותר

היא אהבה לטייל שם. זה היה מקום המפלט שלה, ורוב הזמן היה שם
שקט. חוץ מבקיץ, בעצם, בעיקר בגלל הצרפתים. מישהו מילמל עוד
לפניה, שכל תושבי צרפת ובני משפחותיהם, כולל קרובים רחוקים,
מגיעים לעיר מידי קיץ. אבל עכשיו עוד לא קיץ, ואין הרבה אנשים.
היא הלכה לאט, חושבת שוב ושוב את אותן מחשבות, עד שראשה כאב.
כפות רגליה נגעו בחול הרטוב, דורכות מדי פעם על שולי הג'ינס.
באופן עקרוני היא לא משלמת מאות שקלים על ג'ינסים כדי להרוס
אותם, אבל עכשיו זה ממילא לא משנה. היא המשיכה לצעוד אל תוך
הים, בראש זקוף, עיניים עצובות, ושפתיים קפוצות. בדרך-כלל,
כשהיא משתדלת לא לבכות, היא קופצת ככה את השפתיים.

המים נגעו בברכיה, קרים וכחולים. קרים כמו הלב, כחולים כמו...
היא רצתה לומר לו את זה, באמת שכן. וזה ממש לא עניין של גאווה.
מישהו טען עוד לפניה, שכשזה מגיע לאהבה, הגאווה לא צריכה לשחק
תפקיד. פתאטיות לא היתה הפחד שלה, ממש לא, היא האמינה שנוצרנו
להרגיש ואין רגש אנושי שראוי להתבייש בו, בטח שלא אהבה. והיא
הרגישה אהבה, כן, זו בהחלט היתה אהבה. היא היתה מספיק גדולה
כדי לדעת שאין כאן חוקים, אין כללים, ומכיוון שרגש לא יכול
להיות נשלט, הוא פשוט הציף אותה. היא חשבה עליו במשך שעות,
נזכרה בו באמצע כל מיני עיסוקים, דמיינה את קולו כשלא דמיינה
את פניו. היא חלמה עליו בלילות, אבל ידעה שהיא לא מספיק יפה
בשביל זה, ותהתה האם היא לא יפה בכלל.

המים עלו למתניים, והיא הצטמררה. היה לה קר, אבל כמו תמיד כשקר
לה, היא עצמה את העיניים והמשיכה להתקדם, למרות שהגלים הדפו
אותה לאחור, למרות הקושי. מישהו תהה עוד לפניה, האם אלה החיים
עצמם שאינם קלים לעולם, או שאנחנו עושים הכל כדי להפוך אותם
לקשים כל-כך? לרגע חלפה בה המחשבה שאולי היא חולמת את כל זה,
אך בעצם, לו היה זה חלום, הוא בטח היה כאן. הוא הופיע בחלומות
שלה, שוב, ושוב, ושוב. וכבר נמאס לה לחלום. הסבל היה גדול
מהכיל גם בלי שתצטרך להתעסק איתו בלילות. אלוהים, היא היתה
הורגת כדי להתעסק איתו בלילות. אם כבר עיסוקים, היא האמינה
(אמונת שווא) שכשעסוקים כל הזמן, אפשר לשכוח, או לפחות להתחמק
מלזכור. היא ניסתה להעסיק את עצמה, בעבודה, עם חברים, תודה
לאל, היא בהחלט בחורה עם חיים. העיקר לא לחשוב עליו, כי אז
קרוב לודאי יגיעו הדמעות.

המים הגיעו לחזה, מלוחים כמו אותן דמעות. היא מעולם לא בכתה כי
הוא לא אהב אותה, היא פשוט בכתה כי לא ראתה לזה סוף. מישהו אמר
עוד לפניה, שסוף הוא התחלה של משהו אחר, טוב יותר, והיא תהתה
מתי כבר יגיע הסוף, וההתחלה תתחיל לזרוח. בינתיים היא היתה
לכודה בתוך סיוט שלא נגמר, וכבר אין לה לאן להוציא את זה. בכל
אופן, היא לא ממש שמרה את זה בסוד, שיתפה אנשים שבכלל לא רצתה
לשתף, חשבה שאולי ככה, כשתדבר על זה, זה יכאב פחות. זה לא כאב
פחות. היא נזכרה בכל אלה שאהבו אותה, ועשו אותה מאושרת, ותהתה
איך אי-פעם יכלה להסתפק בהם, חיקויים חיוורים וצרים למה שהוא.
היא תהתה האם הוא מבין עד כמה הוא יפהפה בעיניה, וידעה שזוהי
תהייה מיותרת, הוא הרי מבין, וזה לא ישנה.

המים עטפו את הצוואר, והיא נזכרה בכל הלילות שהתפתלה, בכל
הלילות שחבטה בכרית, נשבעת שתגיד אבל לא אומרת כלום, כי לא
רצתה לאבד אותו, אם כי מישהו קבע עוד לפניה, שאי-אפשר לאבד את
מה שמעולם לא היה לך. איך שלא יהיה, מה כבר יכלה להגיד, שהיא
אוהבת אותו עד כלות? שהיתה מוכנה למות למענו? שהוא מטריף את
שנתה, מכלה את לילותיה ומפרק את מה שנותר? הרי המילה בנאלי
אפילו לא מתחילה לתאר את הבנאליות של המילים הללו. כל-כך הרבה
אנשים השתמשו במילים האלו קודם, כל-כך הרבה ישתמשו בהם אחר-כך.
לו רק יכלה, היתה מחיה את השפה, יוצרת דרך חדשה לתיאור הדבר
הזה שמתחולל אצלה בפנים, כל-כך מוכר, כל-כך שונה.

המים מילאו את פיה. היא השתנקה, ולא יכלה לנשום. מפרפרת, לרגע
אחד, לא הבינה מה קורה. כשההכרה שבה אליה, היא מחתה את הזיעה
הקרה מפניה, קמה והתיישבה על הכסא שליד המיטה, הסתובבה בו
לאיטה, ודמיינה שהעולם הוא קרוסלה. כן, היא ידעה שבמקום להרגיש
ככה על סף התאבדות היא יכולה לחזור למיטה, לנסות להירדם, כמו
שהיתה עושה כל בחורה רציונלית, אחת כזו עם ראש על הכתפיים,
שיודעת מה מותר ומה לא, שיודעת מה אפשר ומה אי-אפשר, שיודעת מי
יכול לככב במחשבות שלה ומי לא, אבל מה זה יעזור שתחזור למיטה,
אם כל מה שהיא מסוגלת לראות כשהיא עוצמת את עיניה, זה את
העיניים המדהימות האלה, מסתכלות עליה במבט שהיא רוצה לשכוח.

הבוקר עלה, והשמש טיפסה על מיטתה, מאירה באור חיוור את פניו של
פו. מישהו סיפר עוד לפניה, ש"פו" הוא החבר הכי טוב. אין כמו
חיבוק דוב כשקר מבפנים, וחברים טובים יודעים לתקן לב שבור.
נראה לה שאם היא כבר רואה בכחול, אולי פשוט תלך לים.












loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הומואים הם כמו
נוער עובדניקים
הם בסדר כל עוד
הם רחוקים


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/6/06 20:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סמדר דרום

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה