[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מייקל סנדוויץ
/
קורות לילה אחד




טוב אני לא יודע למה אני לא מעביר הלאה את הסיפור הארור הזה.
במקום זה החלטתי לשקוע עוד יותר עמוק ולתרגם אותו לעברית. ואז
הוא בכלל יצא משליטה, כי התברר לי שהאנגלית עוד ככה החזיקה
אותו. ככה, אתם יודעים, לפי מסורת ה-Stiff upper lip, אבל
בעברית אין כזה דבר, אז הוא הרבה יותר חשוף, ובכלל, תפס כוונים
לא צפויים. בקיצור- אני לא מבין מה זה היה צריך להביע- אבל אם
אתם כבר פה- תקראו מהר. נראה לי שאוטוטו אני מוריד אותו.
בכל מקרה, תעשו חיים.




באותו יום הייתי קצת מדוכא. לא משנה למה. זה תמיד אותה סיבה
לא? מאד נדוש. ולמרות שהיא עשתה את זה בצורה הכי עדינה ומלאת
טאקט שאפשר, זה היה כואב רצח. לא הייתי מוכן לזה ואני שונא
להישאר לבד. אני דווקא מהבחורים האלו שכן בנויים לקשר, לכן
החלטתי, בשלב ראשון, לנחם את עצמי עם איזה ששיה. כאילו, גם
נדוש, נכון? אבל קשה לצפות מבנאדם מדוכא שיילך לדפוק את הראש
על מיץ פטל או גלידה, נכון? בירה זה מרשם הרופא הרגיל. ובכל
מקרה, הכוון שהערב הזה תפס בהמשך, היה הרבה פחות נדוש.
הייתה  שם פיצוציה, בדיוק בצד השני של הרחוב, האורות שלה נצנצו
דרך מסך הגשם. פנסי הרחוב דלקו, האור שלהם משתקף מן השלוליות,
אבל הרחוב בכל-זאת נשאר חשוך. פניית פרסה הייתה אסורה, אז
החניתי את הרכב בצד, ויצאתי החוצה. לפני שיצאתי עוד הספקתי
להדליק סיגריה, שדאגתי לתחוב אותה לפה בנון- שלנטיות למרות שלא
היה אף אחד שיראה את ההופעה. אבל זה כבר היה בגבול הרפלקס.
אוטומטית גם משכתי את שולי הז'קט למעלה והרכנתי את הראש נגד
הרוח. זה הזכיר לי את ג'ימי דין, אז כדי להשלים את התמונה
כיווצתי את הגבות ממש כמוהו והעברתי כף יד בבלורית השיער השחור
הקולי שלי, מסרק אותו לאחור עם האצבעות. ואז התחלתי לחצות.
השקט ברחוב החשוך הסיח כנראה את דעתי, כי ישר אחר-כך היה רעש
מהדהד של חריקת בלמים  ועוד  בום גדול, מן המולה של רגע, ושוב
שקט, ועוד מספר שניות, או מספר שנים, או מספר שעות לאחר מכן,
מצאתי את עצמי באמצע הכביש, שוכב על הגב, המום, עוקב אחרי
השמיים השחורים שהסתובבו מעלי בחגיגיות.
אני לא זוכר שצעקתי, או אמרתי משהו. אני לא יודע כמה זמן עבר
עד ששמעתי קול צעדים ופנים זרות נכנסו לתוך שדה הראיה שלי,
חוסמים את סחרחרת הכוכבים.
היא גחנה מעלי, נראית מזועזעת. בגלל שהסתכלתי עליה והייתי
בהכרה, היא כנראה ציפתה שאגיד משהו, אבל מכיוון שלא אמרתי כלום
דיברה היא לבסוף:
"אתה בסדר?"
"אמ...אני לא יודע..."
היא המשיכה להסתכל בי, עושה סקירה מהירה של הגוף שלי. מנסה
להחליט מה נשבר.
"לא נראה לי שנפגעת", היא אמרה לבסוף. "כואב לך משהו?"
"לא," עניתי.
"אתה יכול לקום?"
"אני לא חושב," אמרתי את האמת.
"אתה רוצה שאני אעזור לך?"
"אמ.. זה לא כל-כך פשוט..."
היא נראתה תמהה.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה לבסוף. "טוב, אתה לא יכול להישאר פה
לנצח, בוא, אני אעזור לך." היא הושיטה לי את היד.
זה היה באמת מצב קצת מוזר, וישר התחלתי להרגיש מבוכה. היא עדין
חכתה לתשובה אבל לא ידעתי מה להגיד.
"טוב...אמ...תראי," אמרתי בסוף "אני כנראה אבדתי את המרכבה
שלי...אבל היא בטח צריכה להיות פה באיזה מקום..."
"איבדת את מה?" נראה לי  שבשלב הזה היא התחילה לחשוב שאולי
אני פשוט שיכור אבל אז היא עקבה אחרי המבט שלי וההבעה על הפנים
שלה השתנתה מייד.
"וואו, לעזאזל," אמרה בשקט, כי כמה מטרים הלאה, היה
הכסא-גלגלים, זרוק, הפוך ורטוב. הוא היה מעוקם לגמרי, ואחד
מהגלגלים שלו עוד הסתובב בשקט באוויר. המכונית שפגעה בי כנראה
העיפה אותו לתעלה.
היא הסתכלה עלי שוב, כנראה מההלם היא לא יכלה לדבר. קצת ריחמתי
עליה משום מה, ורציתי להגיד לה משהו נחמד אבל לא מצאתי שום דבר
אז רק משכתי בכתפיים וחייכתי אליה בנעימות, אבל זה לא גרם לה
לחייך בחזרה.
"טוב, בכל-מקרה אתה לא יכול להישאר כאן," היא אמרה לבסוף. הקול
שלה קצת רעד אבל היא ניסתה להיראות קשוחה והחלטית. גם זה מצא
חן בעיני, אז החלטתי להמשיך לשתף פעולה.
"אולי אם היית יכולה להביא לי אותו..." אמרתי.
היא הסתכלה בגרוטאה ונראתה ממש נגעלת מהרעיון לגעת בה. "אני
חושבת שזה שבור. לא שווה כלום", אמרה בסוף כאילו ירדה לה אבן
מהלב.
"אז?" הסתכלתי עליה, עכשיו זה נראה לי יותר מצחיק ממביך. "נראה
לי שאין שום ברירה אחרת."
היא שוב עשתה עלי סקירה מקיפה, כנראה מנסה להחליט מאיפה כדאי
לה לתפוס בי. "אני אעזור לך כמה שאפשר." הבטחתי לה בחגיגיות.
מה זה כבר משנה לכל-הרוחות. אני כבר שנים מתאמן בלצאת אידיוט
ולהישאר בחיים מכל המצבים המטופשים והמוזרים שאני נקלע אליהם
בתוקף הנסיבות.
היא כרעה ליידי, תפסה אותי מתחת לזרועות והתחילה לגרור ולמשוך
אותי בעמל רב. אחרי כמה דקות נחתנו על המדרכה, מחבקים חזק אחד
את השני. בשלב הזה אפילו היא כבר נראתה כאילו זה מצחיק אותה.
"אווף!," אמרתי, "תודה..."
הייתי כבר ספוג במים, והמכנסיים שלי היו קרועות לגזרים. היא
עזרה לי להתיישב והתיישבה לידי כשהיא עדין מתנשפת מהמאמץ. לא
יכולתי לראות את הפנים שלה בבירור, כי האור מהפנס הגיע בדיוק
מאחוריה, אבל ראיתי שהיא שוב מסתכלת עלי ביסודיות.
"מה עכשיו?" שאלתי.
"איפה יש פה בית-חולים קרוב?" היא אמרה, "צריך לקחת אותך לשם."
שמתי לב שיש לה מבטא זר, אבל לא רוסי. צרפתייה אולי.
"אני מרגיש בסדר גמור," אמרתי.
"בטח." היא אמרה והמשיכה  להסתכל עלי, בעיקר על הרגליים." אבל
זה לא אומר כלום, נכון?"
היא צדקה כמובן. אז הסתכלתי למטה אל הרגליים שלי. הם לא נראו
מעוקמות או שבורות ולא היו לי כתמי דם על המכנסיים. הראש שלי
כאב והייתה לי חבורה על המצח. גם המרפק שלי צרב. הייתה לי שם
שריטה רצינית אבל ללא דימום. למרות זאת, עדין היה יכול להיות
לי שטף-דם פנימי ברגל, או בשתיהן, שהיה גורם לי לאבד דם למוות
בלי להרגיש בכלל.
"את יודעת לנהוג?" שאלתי אותה.
"כן," היא אמרה. "איפה האוטו?"
חשבתי על זה עוד קצת.
"הוא פה, אבל לא-חשוב. אני אנהג."
"מה שאתה רוצה," היא אמרה. "אבל אני גם באה."
לא אמרתי כלום מרוב פחד שהיא תתחרט.
למזלי המפתחות של הרכב עוד היו בכיס שלי. הוצאתי אותם ולחצתי
על הכפתור של השלט. הבהמה התעוררה, השמיעה צפצוף וקרצה אלי עם
הפנסים. "את יכולה להיכנס, זה פתוח" אמרתי.
"אני חושבת שבכל זאת עדיף שאני אנהג," היא אמרה.
"את לא יכולה לנהוג באוניה שלי!"
"נכון, אני יודעת," היא אמרה, "ואתה גם מרגיש מצוין והכל. אבל
אי אפשר להיות יותר מדי זהירים, נכון? אז יותר טוב שתתן לי את
המפתחות..."
היא כמובן צדקה שוב, אבל הרעיון שמישהו אחר ינהג באהובתי היה
יותר מדי מהפכני בשבילי. הסתכלנו אחד על השני כמו חתול וכלב,
אבל אז משכתי בכתפיים ונתתי לה את המפתחות. אחר-כך משכתי את
עצמי והתיישבתי במושב הנוסע. זו הייתה זוית מאד משונה ולא
נעימה בכלל.
הייתי גם צריך לבקש ממנה להביא את העגלה. היא הרימה את זה כמו
חתול מת וזרקה אותה לתא המטען. הגרוטאה הייתה עדין בחתיכה אחת
אבל לא נראתה כשירה לשימוש.
היא טיפסה פנימה, וישר התחילה לטפל במראות ובכוון של הכיסא.
ממש נקרע לי הלב לראות אותה הורסת בשניות שנים של עבודה. לקח
לה עוד קצת זמן לתמרן החוצה מהחניה אבל די מהר היא השתלטה על
הבהמה. היא נראתה יותר מדי מרוצה מעצמה.
"אז עכשיו את כבר יודעת לנהוג ברכב נכה." אמרתי ברשעות. היא לא
נראתה כאילו זה ממש מזיז לה. "כל-יום לומדים משהו חדש," היא
אמרה ביובש. "לאן לנסוע?"
היא הסתכלה עלי וחיכתה. מה זה המבטא הזה לעזאזל?
"זה מאד קרוב," אמרתי "ברמזורים הבאים תיקחי ימינה, ואז ישר כל
הדרך. יש שם שילוט."
עכשיו היה לי זמן להסתכל עליה יותר טוב. היא נראתה גבוהה ורזה,
אבל לא אנורקסית, חזה לא גדול, אבל יפה. הידיים שלה היו קצת
גבריות, ארוכות עם כפות ידיים גדולות ואצבעות ארוכות שעכשיו
היו מהודקות בחזקה סביב להגה. היה לה שיער קצר ובהיר, מלא ודי
פרוע. העיניים שלי נדדו אל הפנים שלה ונתקעו שם. באור החלש
שהגיע מבחוץ יכולתי לראות שהם ארוכות וצרות. הם לא היו ממש
יפות. האף שלה היה ארוך ומחודד, וגם הסנטר. היה לה צוואר ארוך,
שעכשיו היה כפוף קדימה כשהיא התרכזה בנהיגה, ושפתיים יפות
ומלאות, קצת פתוחות עכשיו. היא לבשה טי שרט שחור עם צווארון
סירה, מכנסיים שחורים צרים ונעלי ספורט לבנות. היה לה גם תיק
גב קטן שהיא זרקה למושב האחורי. שיגע אותי המבטא שלה.
"את לא מפה, נכון?" אמרתי לבסוף.
"לא." אמרה, מביטה ישר קדימה.
"אמריקאית?" אמרתי, אבל ידעתי שלא.
"ממש לא!"
"צרפתייה?" ידעתי שזה הצ'אנס האחרון שלי.
"לא."
"אז מה את?"
"נורא עצבנית!"
לא יודע למה, לא הייתי מוכן לזה. מההפתעה התחלתי לצחוק בקולי
קולות. היא גיחכה בעצבנות. "מצטערת", אמרה לבסוף, "אבל זה כבר
קצת יותר מדי מוזר בשבילי. והכל קורה ממש מהר... ז'תומרת -
פתאום אני נוהגת בטיטאניק, ואני אפילו לא מכירה אותך, אני לא
בטוחה שאני רוצה בכלל...ז'תומרת..." היא עצרה רגע, "אתה נראה
טוב וכל זה, אין לזה שום קשר לזה שאתה...וואו - לעזאזל. בואנה,
אני מצטערת. בוא נתחיל מהתחלה. מה הייתה השאלה?"
היא אמרה "לעזאזל" בצורה נורא מצחיקה, והיא השתמשה במילה הזאת
כמו ילד שקיבל צעצוע חדש ליומולדת. זה גם היה מצחיק. אבל
יחד-עם-זה הרגשתי אשם והתחרטתי שהלכתי יותר מדי רחוק.
"לא משנה, זה בסדר," אמרתי, "ואני ממש מצטער. אני יודע למה את
מתכוונת. זה באמת מצב מוזר, ואני מצטער שהכנסתי אותך לזה.
אפילו לא טרחתי לברר אם קלקלתי לך את התוכניות, ולא אמרתי תודה
על זה שכנראה הצלת אותי..."
"אוי תפסיק." היא כווצה את הגבות בכעס. "זה בסדר, בוא לא נהיה
יותר מדי רגשנים, בסדר?" היא הפסיקה ונראתה מזועזעת מעצמה, היא
בטח גם הסמיקה.
"מה זאת אומרת?" הרגשתי כאילו הכניסו לי סטירה.
"זאת אומרת שזה שום דבר, באמת. לא היו לי שום תכניות. פשוט
ראיתי אותך על הכביש, ונראית בצרה. כל-אחד היה עושה את זה,
לא?"
היא הפסיקה שוב ואז הוסיפה יותר בשקט: "הייתה לי תגובה מוגזמת,
אה?" היא חייכה אלי בחשש.
"לא, לא, אין דבר," אמרתי וחייכתי בחזרה. "ואני שוב מצטער על
החטטנות."
שנינו שתקנו לכמה שניות.
"בכל-אופן, אני ג'ון. ג'ון קרטר." אמרתי לבסוף.
היא עדין הסתכלה קדימה, אבל כווצה את הגבות כאילו מנסה להיזכר
במשהו. בסוף נפל לה האסימון.
"ג'ון קרטר?" היא אמרה, "כמו ההוא מ-אי-אר?"
"בדיוק זה!" גיחכתי
היא גיחכה בחזרה. "אז אתה ממש תתאים לשם היום. הם בטח מאד
ישמחו לפגוש אותך," היא אמרה.
"בהחלט!" אמרתי בעליזות, "ואני גם חבר ותיק!"
היא הסתכלה עלי שוב.
"אני אבי," אמרה לבסוף, ראש קצת כפוף, מחייכת.
"אבי?, איזה מן שם זה אבי?"
היא צחקה.
"לא שם יפה?"
"מקסים" אמרתי. "אבל, סליחה שאני מתערב, זה לא שם של בן?"
היא גיחכה.
"קיצור של אביטל" אמרה.
אחרי זה לא מצאתי שום דבר נוסף לומר, אז לזמן מה שנינו שתקנו.

לבסוף הגענו לבית החולים, עברנו את המחסום בכניסה ונסענו ישר
לכוון חדר המיון.
"מה העניינים אצלך?" היא שוב הסתכלה עלי עם המבט הבוחן שלה.
"מצוין, תודה." אמרתי. באמת הרגשתי הרבה יותר טוב. הפסיק
להסתובב לי הראש והחולשה עברה. הייתי מלא מרץ וידעתי שהכל בסדר
אתי. אבל יחד עם זאת, אף פעם אי אפשר להיות יותר מדי זהירים,
נכון? אז היא עצרה את המכונית ישר מול הכניסה למיון, יצאה
החוצה, וחזרה מייד עם סניטר שדחף כסא גלגלים. שוב נגררתי
החוצה, הם העמיסו אותי על המריצה וגלגלו אותי לתוך חדר המיון.
בפנים, עשו לי את כל הבדיקות השגרתיות, קילפו ממני את הבגדים,
רחצו אותי, הלבישו אותי בפיג'מה הידועה לשמצה, ושיגרו אותי
לאשפוז במחלקה. בקושי הספקתי לצעוק לדמותה המתרחקת מאחורי
"תודה שוב!" וכבר נעלמתי.
מאוחר יותר, במחלקה, עם תחבושת מכובדת על המצח, אחרי ארוחת ערב
במיטה באדיבותה של אחת האחיות ממשמרת הלילה שכבשתי בקסמי,
נשמעה דפיקה בדלת.
"פתווח!" צעקתי בעליזות. הייתי משוכנע שזאת שוב אחת מהאחיות
המשועממות, מחפשת קצת בידור. הדלת נפתחה ואבי עמדה בפתח. משום
מה הלב שלי התחיל להשתולל.
"שלום." אמרה. "מה העניינים?"
"את עוד פה? איזה יופי!" אמרתי. ממש שמחתי לראות אותה שוב.
כשעמדה כך בפתח, יכולתי לראות שהיא באמת די גבוהה. שמתי לב גם
לעיניים הענקיות שלה, מתחת לרעמת השיער הפרוע. הראש שלה היה
קצת כפוף קדימה, כאילו לא הרגישה בנוח עם הגובה שלה. היה לה מן
חיוך מבויש שחשף שיניים לבנות וגדולות, וכל פעם שדיברה פרחו על
לחייה שני עיגולים אדומים. היא הייתה מגושמת בצורה משובבת נפש,
והיא הזכירה לי מישהו, אבל לא ידעתי מי.
היא נכנסה לחדר. "רציתי רק לראות מה אתך לפני שאני הולכת." היא
אמרה. "אז מה היה?"
"אה, זה היה שום דבר. כנראה היה לי מזל הפעם. הכל נראה בסדר
גמור, אבל הם אשפזו אותי ללילה רק ליתר בטחון."
"זה טוב." היא אמרה. "אוקיי. אז אני חושבת שאני אלך."
"כן..אמ...חכי שניה," אמרתי "תודה! את היית ממש נהדרת..."
היא עוד פעם הזדעפה. "אוי, בבקשה אל תתחיל עם זה שוב..."
אמרה.
"לא-לא!" קפצתי מייד. "אני מצטער, לא התכוונתי..." עשיתי מן
פרצוף של כלבלב והיא התרככה ונראתה חמודה כמו קודם.
היא כבר הייתה ליד הדלת.
"אמ..את יכולה לחכות עוד רגע?"
היא עמדה שם והסתכלה עלי, מחכה, אבל לא בחוסר סבלנות. הסתכלתי
עליה בחזרה. לא רציתי לאבד אותה כל כך מהר. הייתי חייב לחשוב
על משהו מייד. כיביתי את הטלויזיה, כדי להתרכז יותר טוב.
"רציתי לשאול אותך משהו."
היא הרימה את הגבות ונתנה בי מן פרצוף כזה של מורה.
הו לעזאזל, מה כבר ההבדל, זימרתי לעצמי בלב. "אמרת שלא היו לך
תכניות מיוחדות, נכון?"
היא לא הנידה עפעף, והמשיכה להסתכל עלי כמו איזה ציפור טרף.
"אז פשוט חשבתי," המשכתי, שאם בא לך, אולי תישארי אתי קצת. כבר
עוד מעט בוקר ולא נראה לי שאני אצליח לישון. משעמם לי נורא.
חשבתי שאולי נקשקש קצת..." פה הפסקתי לדבר. פשוט נגמרו לי
המלים. ניסיתי לחשוב מהר על עוד טיעון מוחץ אבל הראש שלי
התרוקן. אז רק המשכתי להסתכל עליה וניסיתי להיראות קול. זה לא
היה כל כך קל עם הפיג'מה הסקסית של משרד הבריאות, אבל הייתי
נחוש מאד, כרגיל, ולא היה לי הרבה מה להפסיד, כאמור, דווקא
במצבים המגוחכים האלו שחיתי כמו דג במים.
היא עדין לא זזה מהמקום. היא נראתה מתלבטת, וקצת מוטרדת. היא
נשכה את השפתיים, כאילו מחפשת סיבה להגיד לא.
"טוב." אמרה לבסוף. היא משכה בכתפיה וחייכה מן חיוך סגור. "גם
אני לא ממש עייפה, בעצם." התחלתי לנשום שוב.
"אבל..."
עצרתי שוב את נשמתי.
"אני חייבת שניה למצוא שירותים". היא גיחכה והסמיקה כמו איזה
בתולה חסודה. "אני מייד חוזרת." הוסיפה ונעלמה.
נשענתי שוב על הכר. שפשפתי את העיניים. הייתי הרוס. הלב שלי
עדיין דפק כמו משוגע. עצמתי את העיניים וניסיתי להרגיע את
עצמי. מה העניין, בסך הכל התחלת עם עוד בחורה. חשבתי. לא ידעתי
מה הולך להיות, והרגשתי חסר בטחון, הרגשה שהייתה לי כל-כך זרה,
עד שהכאיבה לי פיזית.
לאחר מספר דקות, הדלקתי שוב את הטלוויזיה. היה איזה סרט
אמריקאי על מלחמת העולם השניה. ניסיתי להתרכז אבל פשוט לא
הצלחתי להבין מילה. הייתי חסר סבלנות ולא הבנתי למה היא לא
חוזרת. בעצם- הבנתי למה היא לא חוזרת ורציתי להרוג את עצמי,
שלא הצלחתי לעשות לה את זה, לגרום לה להישאר. פתאום הבנתי איך
זה נראה מהצד וממש התביישתי בעצמי. איך זה עלה בדעתי שהיא תרצה
לבזבז עלי זמן. אני ממש פתטי. בטח פשוט לא היה לה נעים להגיד
לי לא בפרצוף. שחזרתי את דמותה, עומדת ליד הדלת ומתלבטת. היא
בטח חשבה על תירוץ, ומרוב לחץ לא מצאה שום דבר. ללכת לשירותים,
אמרתי לעצמי ברשעות, כמה מקורי.
אבל המזל שלי, זה שאני לא באמת טיפוס דכאוני. בדרך-כלל אני
בן-אדם די שמח, ושונא להתבכיין. אז אחרי שהתעללתי בעצמי עוד
קצת, פשוט עצמתי שוב את העיניים. לא נורא, חשבתי לעצמי. אולי
אפגוש אותה פעם אחרת. היום הזה התחיל רע, אז למה עוד יכולתי
לצפות. עוד מעט מחר. זה הזכיר לי שאני צריך להודיע לריקי שאני
מאחר, או לא בא בכלל. שתבטל את כל הפגישות שלי. לא היה לי מושג
מה בכלל היה מתוכנן, כי היומן שלי נשאר באוטו. ניסיתי להיזכר
איפה האוטו. נזכרתי שהוא חנה מול חדר המיון, בדיוק במקום של
האמבולנסים ותהיתי עם גררו אותו. ידעתי שאני צריך לשאול את
האחיות.  פתאום נזכרתי שאני גם צריך לארגן לעצמי כסא חדש,
ולתקן את ההוא. היה לי אחד רזרבי בבית. ריקי כבר תדאג לשלוח
אותו עם מישהו. ואז התחלתי עוד פעם לחשוב על העבודה וזה הרגיע
אותי.
כנראה שנרדמתי, כי התעוררתי פתאום. מישהו אמר את השם שלי בלחש.
פקחתי את העיניים והבחנתי בדמות קצת מטושטשת עומדת מולי. הדבר
הראשון שזיהיתי בבירור היה חיוך ביישני שגילה ברוב חסד שני
טורי שיניים גדולות ולבנות.
"אז בסוף נרדמת..." היא דיברה בלחש, כאילו אולי בכל-זאת לא
כדאי לה להעיר אותי.
"אה...אביטל." אמרתי. שפשפתי את העיניים. "חזרת?"
היא התיישבה על המיטה שלי. הייתה לה שקית של סופר ביד.
"תראה מה הבאתי," אמרה, כולה זורחת מאושר, והוציאה מהשקית שתי
פחיות קולה, שני סנדוויצ'ים, חטיף מרס ו-פסק זמן. הייתה
בשקית עוד חבילה קטנה מרובעת.
"פתאום קלטתי שאני מתה מרעב." אמרה. "נורא מאוחר ולא אכלנו
כלום. אז החלטתי לרדת למטה ולחפש איזה פיצוציה. איזה מזל
שהמזנון עוד פתוח. אבל לא היה להם בירה. נכון גם אתה רעב?"
בהיתי בה, לא מאמין למראה עיני. "אני מת מרעב," אמר מישהו,
שהיה אני.
"ותראה מה עוד הבאתי," הוסיפה ואמרה, מרשרשת בשקית, והוציאה
משם את הקופסה המלבנית. זו הייתה מן קופסת דמקה קטנה, שנפתחת
ובצידה הפנימי יש לוח שש-בש. טוב שלא הביאה גם חוברת צביעה או
ירחון לאישה חשבתי, אני בכל-זאת רשע ואף אחד לא ייקח את זה
ממני.
"חשבתי שלמקרה שלא יהיה לנו על מה לדבר נוכל לשחק שש-בש. אתה
אוהב שש-בש?" היא הסתכלה עלי בעיניים נוצצות.
"את ממש גברת מלאת תושייה," אמרתי, "אני פשוט המום!" היא
הסתכלה עלי כמנסה לבדוק עם אני מלגלג, אבל אני חייכתי את החיוך
הכי חם וממיס לבבות שלי, וסוף סוף זה עבד עליה. ראיתי איך זה
קורה, וידעתי שאני שוב על הסוס.
היא באמת הפתיעה אותי. הייתי רעב. פזלתי לכוון הסנדוויצ'ים.
פיתות עם שניצלים, חומוס, סלט, חריף, צ'יפסים, חמוצים, אלוהים
אדירים. אפשר לחשוב שיצאנו ממחנה ריכוז או משהו. היא בינתיים
התחילה להתעסק עם שולחן הלילה שליד המיטה. הזיזה הצידה את
הכלים שעוד עמדו שם מארוחת הלילה (ספל פלסטיק כחול עם תה פושר,
פרוסת לחם קימל, אפילו לי יש קוים אדומים, וקערת פלסטיק כחולה
עם שאריות גבינה לבנה, אפילו אני עובר את הקוים האדומים שלי
לפעמים), ניקתה את מגש הפלסטיק (חום) והניחה עליו את כל
הטובין. אחר-כך פתחה את העטיפה של שני הסנדוויצ'ים, והושיטה לי
אחד בעוד היא דוחפת את השני לפיה ביד השניה. היא נראתה ממש
מורעבת, ואכלה בלי נימוסים מיותרים, בביסים ענקיים. כשראתה
שאני מסתכל עליה, גיחכה שוב בביישנות, אבל בפה סגור. היא
הוציאה מהשקית מפית נייר ונגבה את הפה. "סליחה," אמרה והסמיקה,
"אבל אני ממש גוועת ברעב" היא הניחה את הפיתה בצד, ונחה מספר
שניות. היא נראתה כאילו היא מנסה להתנהג יפה. עכשיו לקחה את
אחת מפחיות הקולה, פתחה אותה והושיטה לי. "רוצה?" שאלה. הפה
שלי היה מלא, אז הנהנתי ולקחתי את הפחית. היא שלפה קש משקית
ההפתעות והושיטה לי גם אותו. היא התפנתה לפתוח גם לעצמה פחית.

זה לקח לנו אולי עשר דקות לטרוף הכל. כל הסיטואציה הייתה מאד
משעשעת, ותהיתי מה יקרה כשאחת האחיות תכנס לחדר ותראה את
החגיגה. המיטה נראתה כמו אחרי הפצצה, מלאה בניירות, שקית
הניילון ועטיפות של ממתקים. החדר התמלא בריח של שניצל. ושנינו
היינו שבעים וטובי לב. הסתכלנו אחד על השני, בלי לדבר.
"יש לך קצת חומוס על הסנטר." קלאסי. הושטתי אצבע וליטפתי לה את
הסנטר בעדינות. הטריק הכי זול והכי בסיסי בספר. ממש בושה
וחרפה. אבל היא לא נרתעה ממני. היא הייתה שלי.
"רוצה שש-בש?"
משכתי בכתפי, "למה לא?"
היא אספה את כל הניירות מהמיטה וזרקה אותם לסל שליד הדלת. אחר
כך התיישבה שוב על המיטה ופתחה את הקופסה הקטנה. התחלנו לשחק
שש-בש. שנים לא שיחקתי את זה. אפילו לא זכרתי איך מסדרים את
הקוביות ופעמיים היא הייתה צריכה לתקן אותי כי הלכתי לכוון
ההפוך. "הכי כיף זה לשחק שש-בש בים" היא אמרה. "בחורף. אפשר
לשבת למעלה על הסלעים ולהסתכל על הים. הכל אפור, וקור אימים.
כדאי להביא שמיכות. אבל זה יוצא יפה עם הרעש של הקוביות."
ניסיתי לדמיין אותה יושבת בים בחורף עם שמיכה ומשחקת שש-בש. עם
מי היא משחקת. עד כמה השיער שלה יכול להיות יותר פרוע ממה
שהוא. רציתי לפרוע אותו עוד קצת. ניסיתי לדמיין את הרעש של
הקוביות בתוך הרוח.
"תגידי לי מאיפה את." יצא לי פתאום. היא חייכה אל לוח המשחק.
"זה לא עובר לך, הא?" חייכתי בחזרה. היא הרימה את הראש והסתכלה
עלי.
"נו, בבקשה..."
"אוף, אתה נודניק." אמרה, והוסיפה "אני ישראלית אבל נולדתי
וגדלתי בזאיר."
"זאיר!?"
"יש לך בעיה עם זאיר?"
"איך הגעת לשם?"
"אבא שלי היה נספח כלכלי בזאיר."
היא אכלה לי שני חיילים בלי להניד עפעף. זרקתי את הקוביות.
"יש עוד משהו שאתה צריך לדעת?"
חשבתי על זה. לא רציתי לפספס את ההזדמנות.
"אז למה יש לך מבטא זר?" ממש מהלך גאוני.
"יש לי מבטא זר?"
"זה לא בדיוק מבטא. זה יותר מן חיתוך דיבור שונה."
"אולי בגלל הצרפתית. השפה הזאת ממש מדבקת. אי אפשר להפטר ממנה.
אני נשאית של מבטא צרפתי."
"איזה שטויות..."
בסוף היא ניצחה אותי כמובן, למרות שתוך כדי משחק היא נתנה לי
טיפים ורמזים. אבל לא הייתי מרוכז. כאילו שאם הייתי מרוכז זה
היה עוזר.
"רוצה עוד אחד?" היא שאלה
"חכי, אני צריך להתאושש." היא גיחכה ושוב נראתה יותר מדי מרוצה
מעצמה.
"עכשיו אתה צריך לשלם לי."
"מה לשלם?"
"אינפורמציה. אז מה הסיפור שלך?"
"מה הסיפור שלי?" התממתי, "אין לי שום סיפור."
"למה אתה...ככה?"
למה אני ככה מה?" ראיתי שהיא ממש מתחרטת על זה, והיה לי חבל
עליה. "את מתכוונת למה אני לא יכול ללכת?" איזה פוליטקלי
קורקטיות וואו, נראה לי ששנינו נשמנו לרווחה.
היא פשוט הסתכלה אלי וחכתה.
"תאונה." אמרתי בסוף.
"עוד תאונה?"
גיחכתי. "כן, זה מתחיל באמת להראות כמו הרגל מגונה..."
היא חשבה על זה קצת. ידעתי מה הולך לבוא. אני רגיל.
"וכמה זמן זה כבר...ככה?"
"אמ. הייתי בן שמונה"
"אהה." יכולתי לקרוא את המחשבות שלה כמו תרגום בגוף הסרט.
התשובה היא כן, אני יכול לזיין, כן, אני נהנה לזיין, כן אני
אפילו טוב במיטה. לא אמרתי כלום כמובן.
סבלנות.
היא שתקה כמה שניות. "אז מה קרה?" אמרה לבסוף.
"מה, בתאונה?"
"כן".
"אני לא ממש יודע," אמרתי, "אני ישנתי. ירד גשם. זאת הייתה
תאונת שרשרת." זה היה הדבר הכי גורלי בחיים שלי ולא יכולתי
לזכור אותו. טוב, אם אתה חושב על זה - גם הלידה היא גורלית,
ואתה לא זוכר ממנה כלום. זה כאילו נולדתי מחדש.
כשאני חושב על הילדות שלפני כן, אילו חוויות של ילד אחר.
הילדות שלי היתה מלאה אורות פלואורסצנט, חלוקים לבנים
וירוקים, דקירות, חיוכים של האחיות. למדתי לכבוש את ליבן
ולתמרן אותן ואת הרופאים, וזה הפך למקצוע החזק שלי כבר
ביסודי.
"...עוד מישהו נפגע?" הקול שלה החזיר אותי למציאות. מה זה פה
חקירה משטרתית?
"היה לי אח קטן" אמרתי, היא החווירה, "בבטן של אמא שלי." עצרתי
לשניה. "אבל חוץ מזה כולם יצאו רק עם שריטות וכמה חבטות
יבשות."
היא נראתה מדוכאת להחריד. זה היה ממש יותר מדי. לא התאים לי
בכלל הקו הזה, אז לקחתי נשימה עמוקה והכרזתי: "ועכשיו, למשהו
שונה לגמרי! אני, נמאס לי כבר מהמלודרמה. האם מותר לי לשאול
במה הגברת עוסקת?"
היא חייכה ונראתה כאילו הוקל לה. "אני מורה." אמרה.
"אוי ואבוי."
"למה? התגובה שלי ממש הפתיעה אותה.
"זה איום ונורא. כל המורים שאני מכיר הם...טוב, לא חשוב.
בתיכון?"
"לא. ביסודי"
"תשמעי גברתי," אמרתי לה בטון חמור "זה מתחיל להיות רציני.
בידיים שלך מונח גורלן של עשרות נפשות רכות וחפות מפשע. את היא
זאת שתקבע עם יהיו מנהיגי המין האנושי או רוצחים סדרתיים. אני
מקווה שאת מודעת לגודל האחריות..."
"תגיד לי אתה דפוק לגמרי, או מה?" היא התחילה לצחוק.
"אני בכלל לא צוחק," אמרתי בטון נעלב. "זה עסק רציני."
היא הרצינה, והסתכלה עלי. "אני באמת לא יודעת איזה מורה מרושעת
ומטופשת השפיעה בצורה כל-כך חזקה על נפשך הרכה והחפה מפשע, אבל
אל תדאג, אני מודעת לגודל האחריות."
"מבטיחה?"
היא התמתחה, והניפה את ידה הימנית באויר.
"בשבועת הצופה!" הכריזה חגיגית.
הסתכלתי עליה טוב טוב. היא נראתה משכנעת.
"טוב" אמרתי "אני חושב שאם ככה אני אסכים ללמוד בכתה שלך."
"אני אחשוב על זה" אמרה.
כל הזמן הזה נסיתי לחשוב איך להוציא עליה כמה שיותר פרטים
מזהים. הייתי חייב להשאר עם כוון. משום מה הרגשתי שאני לא יכול
פשוט לשאול אותה. זה יהיה יותר מדי. מצד שני- הרעיון שהיא תלך
ותעלם לי היה בלתי מתקבל על הדעת.
"אביטל" אמרתי
היא שוב צחקה. "למה אתה קורא לי ככה?"
"מה זאת אומרת? זה השם שלך, לא?"
"כן, אבל אף אחד לא קורא לי ככה. קוראים לי אבי."
"אהה." אמרתי. "אבי?"
"כן?"
הו לעזאזל, מה כבר ההבדל, זימרתי לעצמי שוב את המנטרה.
"מה נעשה עם השש-בש?"
היא שתקה רגע.
"אתה יכול לשמור אותו אצלך."
"אני לא רוצה לשמור אותו אצלי!"
היא הרימה גבה. גם אני קצת הופתעתי, האמת.
"ואם נרצה לשחק אתך עוד פעם?"
היא גיחכה בעצבנות.
"וחוץ מזה, אני חייב לך" היא שוב עשתה לי פרצוף. "ואת לא
מפחידה אותי" הוספתי אבל כנראה לא נראיתי ממש משכנע כי היא
התחילה שוב לצחוק.
"אבי?"
היא הסתכלה עלי שוב, מחכה, מחייכת.
"תראי. אני כנראה מחר יוצא מפה..." עצרתי לשניה והתחלתי שוב.
"מה את אומרת שנלך יחד לאכול? עוד פעם. זה מאד מצא חן בעיני
לאכול איתך. אבל הפעם ארוחה אמיתית טוב? אולי בקרן? את מכירה
את קרן?"
"אתה קצת מגזים לא? זה נורא יקר," היא אמרה.
"אל תדאגי גבירתי, אני יכול להרשות לעצמי." אמרתי בצניעות
המתבקשת.
היא הסתכלה עלי שוב, מנסה להבין למה אני מתכוון, מתלבטת איך
להגיב, ולבסוף, השפתיים המלאות והיפות נפתחו שוב לחיוך.
"ואני מבטיח להתלבש יפה." הוספתי, "הפיג'אמה הזאת באמת לא מי
יודע כמה..."
היא צחקה. עצרתי את נשמתי.
"ג'וני?"
רק רגע. מישהו קורא לי. יד ליטפה לי בעדינות את הכתף. פקחתי את
העיניים והסתכלתי. שכבתי על הגב. היה אור מהחלון. כבר בוקר.
לקח לי זמן לזהות את האחות שעמדה מעלי וחייכה. היא החזיקה משהו
ביד.
"אני מצטערת שהייתי צריכה להעיר אותך" אמרה. "אבל אתה צריך
למדוד חום..."
וואו, לעזאזל







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?

-לא יודע.

-אני מקווה שלא
אכפת לך שאני
שואל.

-להפך, שאל! אם
לא תשאל איך
תדע?



אפרוח ורוד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/10/01 7:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מייקל סנדוויץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה