היא מבקשת שיעזרו לה לשנות את העולם, אבל אף אחד לא מקשיב.
היא צועקת מנבכי נשמתה אל תוך תהום העולם.
היא מתחננת שיפסיקו, היא לא עומדת בעומס, בלחץ.

היא מתבוננת בעולם בעיניים שונות, העיניים שלה כן מלאות בעצב
והן לא כחולות, הן שחורות כמו הלילה.

דמויות שונות חולפות בחייה, היא לא מנסה להאחז בהן אך הן
נאחזות בה.

היא תמיד לבד.
היא צוחקת לבד, בוכה לבד, חושבת לבד, מטיילת לבד, מזדיינת
לבד.


היא יורדת ארצה, כפופה על ברכיה, מנשקת את האדמה וקוראת לנו
להקשיב, אנו עוברים לידה וחושבים שהיא משוגעת, אנו עוברים לידה
כל יום ולא שמים לב.
לא רואים את הקסם הזה שנמצא בינינו. לא צריך לחכות לו, הוא כבר
כאן, הוא חיכה לנו, הוא מתחנן שנפקח את עינינו.

העיוורים אתם לסבל? החירשים אתם לבכיות התום?

בבקשה הביטו בי לרגע.

אני לא יפה, אני לא חכמה, לא מושכת, לא מבינה.

אבל זאת אני.

ואני מבקשת לשנות את העולם.