[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אור ברק
/
חיי

הרוח נשבה במאין ליטוף חמים ומחבק, לראשונה בחיי הרגשתי נינוח
לחלוטין. הרמתי את ראשי ושם מעל לסוכת המציל עמד, זקוף, במרכז
הריקוד הכוכבים השמימי, שם התנופף לו באצילות וקסם דגל כחול
לבן. אני לא זוכר כמה דקות חלפו עד שהבחנתי שהופנטתי על ידי
המראה. לפתע הבנתי, כל כך קל ופשוט עד כדי סיבוך, הבנתי מה
שהאדם מנסה למצוא זה אלפים בשנים, אני בשיא פשטותי הצלחתי
לגלות במבט תמים אחד, הצלחתי לגלות את משמעות חיי. אילו לא
הייתי מכיר את עצמי הייתי בודאי חושב שזאת הסיטואציה החשובה
בחיי אבל כל מי שמכיר אותי, יודע שחיי מרובים בסיטואציות שונות
ומשונות מהסוג זה, בעינינו חבל שכך. אני אור, לא אני לא הילד
של השכנה וגם לא "ההוא" שכולם מכירים אותו, ורואים אותו בכל
פינה אבל לא ממש יודעים עליו דבר או חצי דבר. אני מהאנשים
שכולם ידעו מי הם, אני לא אשלה אף אחד, לא הייתי מקובל במיוחד
או יפה במיוחד או גאון בתחום כל שהוא, אבל בכל זאת הייתי מיוחד
במשהו אחד שהוא סמל השלי ועליו לא היו לי מתחרים - ציוני. כן
כן ההגדרה הזאת שאף אחד לא ממש שש לקשר לשמו ובכל זאת מתגאים
בא כל כך. אני זוכר סיטואציה אחד מיוחדת שמלווה אותי מילדותי
עד היום. השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר ישבתי בתחנת
האוטובוס הישנה ליד הבית, חיים ישב לידי על שפת המדרכה בוחן אס
אמ אס שקיבל רגע קודם לכן. חיים ואני היינו יושבים בתחנה הזאת
ומספרים אחד לשני על הכל מזה שנים. חיים הוא החבר הכי טוב שלי,
איש סודי, אפילו החצי שני שלי. נפגשנו בנסיבות משונות ועצם
הקשר שלנו היה מוזר עוד יותר, אבל בכל זאת לא ניתן היה להפריד
בינינו, עד לאותו ערב כמובן."חיים, אתה מקשיב? אני צריך שתקשיב
למה שאני אומר לך כי זה חשוב, אתה חייב להוציא אותה מהראש שלך!
חייב!.", "אור אני לא יכול זה גדול ממני זה משהו ששולט בי לא
אני בזה." חיים אמר בטון מיואש, "רק אם הייתה יודע עד כמה"
לחשתי לעצמי. "מה אמרת?", קמתי מכסא והתחלתי ללכת הלוך ושוב,
תמיד זה עזר לי לחשוב יותר טוב "חיים, תקשיב אני אף פעם לא
שמרתי ממך סוד, גם שהיה הכי טוב בשבילי פשוט לסתום את הפה
ולצאת מכל בעיה בצורה חלקה בכל זאת באתי אליך ואמרתי הכל. ו...
ואני חושב שמגיע לך לדעת כבר." חיין הסתכל עליי בחוסר עניין
חלקי "על מה אתה מדבר? הישמר לך אור הבדיחות תשע באב שלך לא
עושות לי את זה יותר, טוב!", "לא, לא חיים זה רציני שב
שנייה.", חיים התיישב על ספסל התחנה "שלא נדע אני כמעט חש איזה
שהוא שמץ של רצינות. מדהים", "חיים!", הרגשתי איך הדמעות עולות
במעלה גרוני והתחושה הלא מוכרת הזאת של חנק שתהפוך למוכרת
בשנים שלאחר מכן. "אני רוצה שתקשיב למה שיש לי לומר ואחרי זה
תגיב." חיים הנהן בראשו, מחכה להודעה שבקרוב תשנה את חייו "אתה
יודע שכבר כמה שנים טובות ההורים שלי במצב לא מזהיר בקטע
הכלכלי, ו... אוף אני פשוט אגיד את זה, ההורים שלי החליטו לרדת
מהארץ ולעבור לארה"ב..." אני לא אשכח את המבט ההוא שחיים לבש
באותו רגע, מאין מסכת רגש בלתי חדירה, שום הבעה, שום צליל,
שקט, הוא הביט בי ושאל "שאתה אומר ההורים שלך אתה מתכוון אתם
כולכם? אתה הורים אחים כולכם?", חשבתי לעצמי כמה רגעים, כאילו
לא ידעתי את התשובה "כן, חיים כולנו..." אני לעולם לא אשכח את
הריקנות והייאוש שראיתי אצל חיים באותו ערב, הרגשתי שבאמת
אכזבתי אותו למרות כל מה שעברנו, דווקא על מה שלא היה בשליטתי
ונגד רצוני, דווקא על זה הוא לא יוכל לסלוח לי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסכם בעל פה
אינו שווה את
הנייר עליו הוא
חתום

מפיק הסרטים
סמואל גולדווין


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/6/06 18:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור ברק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה