אני מודעת לכך שאולי לא תקרא את המכתב הזה לעולם, אבל בכל זאת
אני אכתוב אותו. בתקווה שהוא יגיע אליך...
אתה לא מבין מה קרה. אני בעצמי עוד לא מצליחה לעכל.
זה לא סיפור על אהבה ממבט ראשון; אני לא מאמינה בה.
אהבה ממבט ראשון היא אהבה של יופי...
היופי שלך לא מזיז לי...
זה כואב לי לומר את זה... אבל גיליתי את זה רק אחרי שהכל
נגמר...
רק אחרי שהכל נגמר הבנתי את זה... הכל נגמר... זה כל כך עצוב
לחשוב על זה... אחרי מה שקרה... וכמעט לא קרה כלום... שיחות
באייסי... פגישות שלא התקיימו... חלומות שלא התגשמו...
רק אחרי שהכל נגמר, אני מבינה הכל... אני אוהבת אותך... שלוש
המילים האלה שינו אותי... מאז שזה נגמר, לא יכולתי לישון במשך
שבוע... לא יכולתי להפסיק לחשוב עליך... לא יכולתי להפסיק
להיזכר בשיחות היפות האלו שלנו... זה כל כך מוזר... זה כל כך
כואב...
מאז שזה נגמר, התפללתי לעצמי ודרשתי מעצמי לא לאהוב עוד
לעולם.
בסרטים האהבה נשארת לנצח. במציאות היא נגמרת יותר מהר ממה שהיא
התחילה.
מעולם לא נקשרתי לבחור כלשהו כמו שנקשרתי אליך.
בהתחלה זה היה חזק... דיברנו הרבה... כשהייתי חייבת ללכת היית
מתעקש ומצחקק. הבטחת לי שברגע שניפגש תעניק לי אלף נשיקות.
הבטחתי שניפגש... הבטחתי שאני אחזור... הבטחת שתחכה לי...
היום אני נזכרת. היום אנחנו כבר לא מדברים. היום הכל שונה...
היום יותר כואב... היום פחות לחוץ... היום זה לא פעם.
ההבטחות לא התקיימו. לא נפגשנו מאז אפילו פעם אחת. לא קיבלתי
ממך אפילו נשיקה אחת. לא חזרתי ואתה במילא לא חיכית שם.

אני זוכרת שאחותה ביקשה ממני לעזור לה עם האופניים. אני זוכרת
שאחרי זה קראתי את השיחה שלכם. אני זוכרת כשהיא שאלה אותך אם
היית רוצה להיות חבר שלי, שלחת פרצוף מסמיק ואמרת 'בשמחה...'.
אני זוכרת שאני עצמי הסמקתי כשהיא אמרה שאני הייתי יותר מאושרת
להיות איתו.
אני זוכרת... נהיינו חברים... ואז עלו בי כל המחשבות על אותו
טיול... טיול יפה וקצר זה היה.
הכי קצר והכי מקסים. שם הכרתי אותך. אותו יום חרוט בזיכרוני.
הייתי טיפשה אז. הייתי קטנה. לא ידעתי כלום על מה שקורה סביבי.
לא ידעתי כלום על עצמי.
ראיתי את הבנות רודפות אחריכם באולם הגדול, בשקט ובחשאיות, עם
מצלמות. ואני הבטתי מהצד ועשיתי כאילו שאני לא מכירה אותן.
אני זוכרת כמה שעות לפני זה. על חוף. הטיפשות השאירו אותי שם
עם הג'ינג'י ואיתכם.
אני זוכרת איך צעקתי עליכם על הבננה, שתפסיקו לקפוץ כי אני
אהרוג אתכם. אני זוכרת איך צחקת ואמרת שזה לא נורא ושלא בטוח
שאני אחזור. אני זוכרת על האבובים. אני זוכרת הכל!!! וזה הכי
כואב...
אני זוכרת שכשהייתי לידך באבוב, חום גופך העביר בי צמרמורת.
אני זוכרת אותך. בערב כשחזרנו באוטובוס...
אני ישבתי לידו. אבל הטיפשה רצתה לשבת לידו. הוא ביקש ממני
לעשות לו מסאז'. התקרבתי אליו ואמרתי לו שאני לא אחת הטיפשות
שמסתובבות פה באוטובוס. הוא הביט בי במבט מוזר - הוא רגיל
שכולן, כמו שאר הטיפשות שסבבו אותנו, נופלות לידיו ברגע שהוא
מוחא כף - ואני התעלמתי וחזרתי למקומי. אחרי זה הוא רק ביקש
ממני לשבת לידו. התיישבתי. הוא הושיט לי את ידו, לא הבנתי מה
הוא רוצה, הוא ביקש ממני לעשות לו נעים. ליטפתי לו את היד,
ממפרק כף היד ועד המרפק. הוא אמר לי שהוא לא נושך, צחקקתי
וליטפתי אותו עד לכתף... ליטפתי אותו בכף היד, העברתי אצבע
עדינה על אצבעותיו הרכות...
הטיפשה התיישבה לידך. המוח שלה פעל בצורה כזו - לא הצלחתי לקבל
אותו, אני אקבל את השני...
היא ישבה לידך וניסתה להתחיל איתך. הציקה לך וירדה עליך, כשלא
שמת לב היא קרצה לבנות האחרות.
בשעה 10 בלילה עדיין נסענו וכולם ישנו. הכי טוב זכורה לי
העצירה בתחנת הדלק.
האוטובוס נעצר. אני היחידה שהתעוררתי בגלל שלא ישנתי טוב.
קיללתי את הנהג על שעצר את האוטובוס.
כמעט חטפתי שוק מעצמי.
נרדמתי עליו, ידי משולבת בידו, ראשי מונח על החזה שלו. ידו
השנייה עטפה את זרועי. ואז היה משהו יותר גרוע - גיליתי שאתה
ער.
הייתי מאוד מוסרית אז. לא הייתי מתעסקת הרבה עם בנים. ועוד
להירדם יד ביד עם בחור שגדול ממני בשלוש שנים ושאני מכירה חצי
יום??
גיליתי שלא ראית כלום... הטיפשה עדיין ישבה לידך. היא כמעט
נרדמה עליך אבל הזזת אותה ממך. היית שקוע בפלאפון שלך.

היום יותר כואב לי לדעת שהיינו שם שנינו. שהיינו שם כולנו.
ושלא עשיתי עם זה כלום.
היום, עכשיו, כל הזמן מאז, אני חולמת... הלוואי שהיית שם
במקומו. הלוואי שיכולתי להרגיש שוב את חום גופך... הלוואי שכל
ההבטחות היו מתקיימות...

אני זוכרת איך בתקופה שלא היה לי אייסי ושהייתי נכנסת מעט מאוד
התעוררתי בוקר אחד והתקבלה אצלי הודעה... ההודעה הייתה ממך...
"איפה את אני מתגעגע :(", זה מה שהיה כתוב בהודעה. לא הפסקתי
לחייך במשך כל אותו היום...

באייסי קראת לי 'אהבת חיי'
ואני קראתי לך 'חיים מתוקים שלי'. לפעמים שיניתי רק ל'חיים
שלי'. לפעמים ל'חיים יפים שלי'.
היום זה סתם 'מישהו'.

אני זוכרת באותה תקופה שבקושי דיברנו. היית שקוע במוזיקה שלך.
ברדיו שלך. 'להיט המזרח', חח... אני חושבת עליך וכותבת את כל
זה עם חיוך ולב שבור מלא געגועים. כשאני חושבת על הרדיו אני
נזכרת שאחת הטיפשות, שהייתה חברה טובה שלי, רצה אליי הביתה
איזה יום - כולה קורנת מאושר - הוא היה קורא לה תמיד אוטובוס
יפה שלי... מלכה שלי... בזמן שאני רק הבטתי בך... ודמיינתי
שהיד שאני מלטפת ומענגת היא שלך. היא באה אליי באותו יום ואמרה
לי בשמחה שהקדשת לה ד"ש ברדיו שלך.
אחרי שבוע שדיברנו הקדשת לי לא רק ד"שים אלא גם שיר. 'תלם
אוהבים'. מאז שהכל נגמר אני לא שומעת את השיר. ואם אני שומעת
זה כשעצוב ורע לי. ואז אני מחייכת, כשאני נזכרת בך...
באותה תקופה שבקושי דיברנו זה היה "היי, ביי, מה המצב, הכל
בסדר, סבבה, אני חייב לעוף, אח שלי רוצה ת'מחשב, אני חוזרת עוד
מעט..."... באותו שבוע, דיברנו פעם אחת, אולי פעמיים. כלום לא
היה כמו שהיה אז.
שלחתי הודעה... אמרתי שאני מתגעגעת לשיחות שלנו, מתגעגעת אליך.
לא הייתה תשובה. ראיתי את הסטטוס שלך מתחלף. זמין, לא נמצא,
זמין, עסוק, זמין וכך שוב ושוב. הוא שם! מי יכול להיות שם אם
לא הוא? אולי אח שלו? אולי...
כל כך התגעגעתי אליך שביקשתי מידידה לבדוק אם אתה עונה לה. היא
אמרה לי שכן, היא צירפה אותך לרשימה ושלחה הודעה, היא קיבלה
תשובה...
הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה - הוא מתעלם ממני??? למה...?
שלחתי שוב הודעה... אמרתי לו שזה דחוף... אין תשובה.
נמאס לי מזה כבר. שלחתי לך הודעה ואמרתי לך בעצב ובכעס שנמאס
לי מכל זה ושאני כבר לא אוהבת אותך, לא מחבבת אותך, לא דלוקה
עליך ולא כלום! רק שונאת אותך...
ואז נשאלה שאלה "מי זאת?" שאלת אותי.
"לא מישהי שאכפת לך ממנה, זה בטוח", ואז פשוט אמרת "טוב..."
ואז אחרי כמה מילים גיליתי שזה דוד שלך. כמעט נפלתי כששמעתי את
זה. התחננתי בפניו שימחק את הכל. הוא שאל אותי אם אנחנו חברים.
לא ידעתי מה לענות... בינינו - ברור שהיינו חברים... אבל לא
ידעתי אם לומר לו את זה או לא... איך תגיב? אמרתי לו שאנחנו רק
ידידים והתחננתי שנית שימחק. הוא אמר לי שלך זה לא ישנה כלום
כי לך יש 1000 ידידות, ושפחות אחת לא יזיק לך. התווכחנו ככה
ובסוף הכל התדרדר... גם אתה ראית את ההודעה הזו בסוף...
לא יכולתי לראות איך כל כולך מתפורר מעליי באותו רגע ופשוט
כיביתי את המחשב והלכתי לישון. לא ישנתי כל הלילה... רק
בכיתי... בבוקר לקחתי כדורים כי היו לי כאבי ראש. כל אותו
השבוע ישנתי רק 4-5 שעות... מדי חצי שעה התעוררתי... כל היום
וכל הלילה בכיתי... עליך... על האהבה שלי...

יום אחרי קיבלתי הודעה נוספת ממך. "למה התנתקת מהאייסיקיו? :["
רציתי להתקשר אליך ולדבר איתך... אבל בכל פעם כשפתחתי את הפה
כדי להוציא מילה התחלתי לבכות...

הכל נגמר וזה פשוט כואב לי... אני עדיין חושבת עליך... אני
רואה את הטיפשות ונזכרת בך. אני שומעת את רגב הוד ואני נזכרת
בך... אני שומעת רדיו כלשהו ואני נזכרת בך... אני באילת -
ומרגישה דקירות בלב.

אני בטוחה שלך כבר יש מישהי. אני בטוחה שלא אכפת לך ממני בכלל.
אני בטוחה שמשהו קרה... נדפק לי המחשב בצורה רצינית. חודשיים
לא יכולתי להיכנס לאייסי. אם הייתי נכנסת זה היה בשבתות אבל לא
יכולנו לדבר כי אתה שומר שבת.
ואז חזר אליי המחשב. זה שהוא חזר לגמרי, פועל מצוין, עלה לי
במספר רב של דברים שהייתי צריכה שנמחקו. הדלקתי את המחשב וישר
הורדתי אייסי. היה יום שלישי - אמצע שבוע - בשעות שאתה פעם
היית מחובר בהן בדרך כלל. לא התחברת. שלחתי הודעה בכל מקרה.
למחרת, ובמהלך כל השבוע, ראיתי אותך מחובר... שלחתי הודעות ולא
זכיתי לתשובה. הבנתי שמשהו לא בסדר. שאלתי את אחת הטיפשות והיא
הסבירה לי שלפי מה שנראה אתה שמת אותי על התעלמות.

באותו יום חשבתי כל הזמן על מה שהיה... מוזר לומר 'מה שהיה
בינינו'... כי 'בינינו' בקושי התחיל.

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי... אני מדברת עם ידידים שלך מדי
פעם... חבר'ה נחמדים... אבל איתך אני לא יכולה... אני רואה
אותך מתחבר... ואני רוצה להתנתק.
רציתי להתקשר אליך, לשאול אותך... אבל אז ניתקתי עוד לפני שזה
הספיק לחייג. בטח יש סיבה טובה למה שעשית...
מאז שהייתי איתך... לא הייתי עם אף אחד אחר...

גם בעקבות מה שקרה לי איתך, השתניתי. אני שונה... אני נראית
שונה, אני מתנהגת שונה, אני מדברת שונה...
אני חושבת שונה...

אני מוכרחה לשמוע ממך שוב...

באהבה ענקית... מלב שבור ומנשמה מתפוררת...
לולי.