הטלפון מצלצל, אבל אין לי כבר שום סיבה לקום ולענות. כבר זמן
מה אני שוכב פה, על הרצפה, בלי לעשות כלום. בלי לחשוב על כלום.
אותו הדיסק מתנגן ברקע כבר נצח נצחים, אבל אין לי שום סיבה
לעצור את הנגינה. מעכשיו זה יהיה ככה - אני שוכב על הגב ולא
עושה שום דבר.
לפחות ככה חשבתי שיהיה, ככה רציתי שיהיה, עד שהם הגיעו. הם באו
ולקחו אותי. הם באו, לקחו אותי ושמו אותי בחדר בדיוק כמו שלי.
אותו דבר, אחד לאחד, רק בלי מערכת הסטריאו שלי. עכשיו שקט ואני
עומד להשתגע. לפחות חשבתי שאני עומד להשתגע, רציתי להשתגע, עד
שהתעוררתי.
התעוררתי, פקחתי עיניים וראיתי את החדר שלי, כולל המערכת, אבל
היא היתה כבויה. אני בכלל הייתי על המיטה שלי. היתה לי זיקפת
בוקר. מעולם לא היתה לי זיקפת בוקר. הרגשה מוזרה. כשירדתי
מהמיטה נפלתי חזק.
מסתבר שאין לי כפות רגליים.
התעוררתי.
איזה חלום מוזר. חלמתי שאני גבר, אבל אני לא זוכרת מעבר לזה.
הגיע הזמן ללכת לבית-ספר. הכנסתי את האקדח בשקט לתיק. היום אני
אראה לטל לוי, המורה לתנ"ך, שהוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה.
היום הוא יקבל את מה שמגיע לו. הגוף שלי הוא ברשותי ואסור לו
לעשות מה שהוא רוצה לגוף שלי. היום הוא יקבל את מה שמגיע לו,
ישר בין העיניים. כמו בסרט ההוא, שירו למישהו בראש ישר בין
העיניים.
בדיוק כמו בסרטים.
עדיין כתוב לנו "ברוכים הבאים לכיתה ח'!" מעל ללוח, עוד מתחילת
השנה. הנה טל לוי, המורה לתנ"ך, נכנס לכיתה. עכשיו הוא יעשה את
זה שוב, מול כולם, ואז הוא יקבל את מה שמגיע לו...


"בוקר טוב, תלמידים!", אמרתי כשנכנסתי לכיתה.
הנה התלמידה האהובה עלי, נופר. בכל פעם שאני נכנס לשיעור אני
אומר לה שלום ומצייר לה נקודה עם העט הכחול שלי על גב כף היד
שלה, כאות לידידות אמיתית וכנה.
"שלום נופר", קראתי לעברה והוצאתי את העט שלי. בדיוק כשבאתי
לצייר לה את הנקודה הכחולה על היד היא הוציאה בזריזות אקדח
מהתיק, צרחה איזה משהו וירתה בי.


הנה הוא מתקרב אלי, קורא לעברי "שלום נופר" ושולח יד אל עבר
התיק שלו בכדי להוציא את העט המקולל. גם אני הפעם שולחת יד אל
עבר התיק שלי ומוציאה את האקדח של אבא. בדיוק כשהוא עמד להטביע
את חותמו המזוהם על היד שלי הוא שם לב לאקדח המכוון לו
לפרצוף.
"גופי הוא ברשותי!" צרחתי ולחצתי על ההדק. הכדור פגע לו באף
וריסק אותו לגמרי ביחד עם חצי מהפרצוף שלו. כל התלמידים התחילו
לצרוח ולרוץ לכל עבר ורק אני ישבתי בכיסא שלי כמו ילדה טובה
והבטתי בטל לוי, המורה לתנ"ך, צונח למטה ונשכב שם, על הרצפה,
בלי לעשות כלום. בלי לחשוב על כלום. פתאום התנגן לי בראש אותו
דיסק שיש לי במערכת בחדר. השיר חזר, חזר וחזר להתנגן לי בראש.
הרגשתי שאני עומדת להשתגע. רציתי להשתגע, אבל אז הם באו. הם
הגיעו ולקחו אותי, ואני עדיין עם האקדח ביד.
עם אקדח חם ביד שמוציא עשן במקום נקודה כחולה מהעט של טל לוי,
המורה לתנ"ך. כיוונתי את האקדח אל גב כף ידי ולחצתי על ההדק.
עכשיו יש לי נקודה תמידית. בהתחלה זה כאב, אבל מתרגלים.
וכשלקחו אותי למעצר, שמתי לב, שלמרות הכל,
יש לי כפות רגליים.