הפסים רעדו ושיקשקו,
נוסעי הרכבת יצאו
והלכו...
הלכו בשורה ארוכה אל מותם

הפסים רעדו ושיקשקו,
נוסעי הרכבת יצאו
והלכו...

הלכו בשורה ארוכה אל מקלחת אחרונה

הפסים רעדו  שיקשקו,
נוסעי הרכבת  לא יצאו
ולא הלכו...

רק
נמוגו.

הנה הם ממריאים,
כבר אינם.

ילדי הצל,
אותם קולות רפים
בחשכה תמידית.

ילדי הצל,
תמיד עוקפים את עיגולי השמש,
שתיקה של קרון
שהתרוקן מילדיו,
אשר נמוגו
ולא יחזרו עוד לעולם.

נכנסו דרך הדלת,
לבושים סחבות,
מרוקנים מתקוות,
חלומות,

החיים המתים,
מהלכים ללא קול,
ילדי הצל,
תמיד עוקפים את עיגולי השמש.

והקרון הריק עוד יחכה,
לילדים שלא ישובו.

כפחם,
נעלמים בענני עשן
בוכים דמעות של אש.

ושותקים,
שותקים לעד.